חן נ' בן מנחם

פסק דין

1.ענייננו בתביעה כספית בסך 4,228 ₪, בגין תשלום הוצאות תיקוני פח בקטנוע של התובעת לאחר תאונה בה הייתה מעורבת ואחראית, לכאורה, הנתבעת, וכן תשלום שכ"ט שמאי והוצאות משפט.

2.התובעת טענה, כי בתאריך 18/7/2010, בשעה 17:40 לערך, רכב בנה ירין חן (להלן: "ירין") על קטנוע אשר היה בבעלותה של התובעת ואשר מספרו 61-971-68 ברחוב בן-גוריון בראשל"צ. לדבריה, תוך כדי נסיעתו, הגיחה בצומת סמוכה הנתבעת עם רכבה, מ.ר. 40-715-13, זאת מבלי שנתנה זכות קדימה לתובע כפי שמורא התמרור במקום, נכנסה לנתיב נסיעתו וגרמה לכך שירין נאלץ להטות את הקטנוע באופן חד ומהיר אשר הביא לנפילתו מהקטנוע, זאת על מנת להימנע מפגיעה ברכבה של הנתבעת.

כמו כן טענה הנתבעת, כי לא היה כל מגע בין רכבה של הנתבעת לקטנוע עליו רכב ירין, אך על הנתבעת מוטלת האחריות לקרות התאונה ולו בשל נהיגה רשלנית תוך אי ציות לתמרור "תן זכות קדימה" ולחוקי התנועה.

3.הנתבעת טענה, כי ירין הוא האחראי לתאונה, זאת כיוון שהגיח באופן פתאומי, איבד שליטה על הקטנוע מסיבה שאינה ברורה והתהפך עם הקטנוע על הכביש עד אשר נעצר מטרים ספורים מרכבה של הנתבעת, זאת מבלי שהנתבעת החלה את פנייתה וללא שחסמה או הפריע לירין בנתיבו בדרך כלשהי. אף הנתבעת טענה כי כלל לא היה מגע בין כלי הרכב.

עוד טענה, כי בדיקת הקטנוע ע"י שמאי רכב נערכה למעלה משבועיים מיום התאונה, על כן נותק קשר סיבתי בין התאונה עצמה לבין הנזק לקטנוע ואפשר שנגרם ע"י גורם אחר.

4.בדיון שנערך בפני העידו ירין, עד מטעם התובעת- מר אביעם מאיר, וכן הנתבעת.

5.בעדותו טען ירין, כי הנתבעת ביקשה לפנות בצומת שמאלה לכיוון מגרש חנייה של הקאנטרי-קלאב. לדבריו, במקום שתיעצר על קו העצירה המסומן במקום, עצרה הנתבעת את רכבה באמצע הכביש וללא שהשאירה לתובע זמן תגובה מספק על מנת לעצור בבטחה. על מנת להימנע מפגיעה ברכבה של התובעת, לא נותרה בידיו ברירה אלא להטות את הקטנוע לצידו ולהחליק עימו על הכביש.

עוד העיד, כי תמונות אשר הציגה הנתבעת לביהמ"ש המראות את מיקומו של רכבה בעת התאונה הינן תמונות שקריות אשר צולמה לאחר האירוע ואינן משקפות את המקום האמיתי בו עמדה הנתבעת עם רכבה בעת התאונה. לדבריו, הנתבעת הזיזה את רכבה לאחר האירוע, זאת תוך שירין עצמו קורא לעברה שלא תזיז את רכבה ושלא תברח מהמקום. לדבריו, אם אכן היה רכבה מצולם במקום בו היה בזמן התאונה היה ניתן לראות את הקטנוע בתמונות גם כן, אך לא כך בפועל.

6.לחיזוק דבריו של ירין, העיד מר אביעם מאיר, אשר היה עד לאירוע. לדבריו, אינו מכיר את התובעים אלא מאותו אירוע. העיד כי נסע עם רכבו מאחורי ירין כ-50-60 מטרים. עוד העיד, כי במקום המדובר חונות מכוניות משני צידי הכביש ועל כן אפשר שהן חסמו את שדה ראייתה של הנתבעת. לשיטתו, ירין רכב עם קטנועו בצד השמאלי של הנתיבים , בקרבת שורות המכוניות שחנו במקום. לפתע, הבחין ברכבה של הנתבעת פונה שמאלה לכיוון מגרש החנייה הממוקם במקום ואת רוכב הקטנוע מנסה להתחמק מפגיעה ברכב כאשר במהלך התחמקות זו החליק על הכביש ונפל. עוד העיד, כי הרכב המשיך בנסיעה ונעצר במגרש החנייה, כאשר השניים מתווכחים ביניהם. בהמשך, ניגש לירין ואמר לו כי יהיה מוכן להעיד כי זה החליק בשל נהיגתה של הנתבעת.

עוד העיד, כי ירין היה במהירות נמוכה מאוד וכן כי לא ראה אם הנתבעת עצרה את רכבה ואם לאו בכניסה לצומת.

7.הנתבעת טענה, כי אין אפשרות להיכנס לחנייה שאליה רצתה להיכנס מבלי להאט בצומת. לדבריה, לאחר שהבחינה בירין מחליק ונופל מהקטנוע, עצרה וכיבתה את מנוע רכבה. בהמשך, יצאה מרכבה וניגשה לבדוק אם יכולה לעזור לירין, אך זה החל לצרוח עליה כשהוא עודנו חובש קסדה, שלא תברח מהמקום ולא תזוז. בתגובה לצעקותיו של ירין השיבה לו הנתבעת כי אינה הולכת לשום מקום וכי אין לה כל דין ודברים עימו כיוון שכלל לא פגעה בו עם רכבה.

8.כאמור, ענייננו בתביעת נזק אשר הצורך העיקרי בה לשם קבלת החלטה הינו הכרעה בין מהימנות העדים ורשלנותו של מי, אם בכלל, היא שגרמה לתאונה, זאת לאור העובדה כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהאירוע התרחש ללא פגיעה ומגע ממשי בין כלי הרכב.

9.במעמד הדיון בתיק, הוצגו בפני ביהמ"ש תמונות ממקום האירוע אשר צולמו ע"י הנתבעת והמתעדות את מיקומו, לכאורה, של רכב הנתבעת בעת התאונה, וכן את סימני הבלימה, הנפילה והשפשוף של קטנוע התובעת במקום.

אף אם אצא מנקודת הנחה כי אכן תמונות אלה צולמו לאחר האירוע, כטענת ירין, וכי אינן משקפות את המציאות ברגעים לאחר התאונה עצמה, הרי שבתמונות אלה יש בכדי להעלות תהיות לעניין גרסתו של ירין וכן מעלות קושי אל מול עדותו של מר אביעם מאיר.

מהתמונות, אשר כאמור טענתו היחידה של ירין לגביהן הייתה לעניין מיקומו של הרכב כפי שמוצג בהן ולא לעניין סימני הבלימה, נפילה ושפשוף של האופנוע על הכביש, ניתן לראות כי חריקת הבלמים המיוחסת לקטנוע עליו רכב ירין מתחילה מחלקו הימני של הנתיב, ורק לאחר מכן ניתן לראות כי סימני הגרירה והשפשוף ממשיכים מחלקו הימני של הנתיב לכיוון חלקו השמאלי, כלומר, נפילתו של הקטנוע התרחשה כבר בחלקו הימני של הנתיב ולאחר מכן המשיכה בחלקו השמאלי, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר מאיר אשר טען כי ראה את ירין נוסע בחלקו השמאלי של הנתיב לכל אורך הדרך ועד לבלימה ולנפילתו.

כמו כן, מבחינת סימני הבלימה כפי שנראים בתמונות, ניתן לראות כי הבלימה החלה מרחק מה מן הצומת ולא מרחק של מטרים ספורים מרכבה של הנתבעת, דבר אשר יש בו בכדי להעיד על מהירות נסיעתו של ירין אשר ככל הנראה אינה תואמת את המהירות לה טענו ירין עצמו והעד מטעמו. כמו כן, אם אכן היה במהירות איטית כפי שטען, ספק אם גם מרחק של מטרים ספורים (כפי שטען ירין) לא היה מספיק על מנת שיבלום את קטנועו טרם מפגש עם רכבה של הנתבעת, זאת ללא צורך בסטייה כלשהי לא כל שכן בנפילה מהקטנוע.

10.כמו כן, מעדותו של מר מאיר עולה כי לא ראה בבירור האם הנתבעת עצרה בצומת המדוברת ואם לאו. עוד עולה מעדותו, כי לאור צורת החנייה במקום מצידיו של הכביש, יכול ושדה הראייה של הנתבעת היה מוגבל. אם כן, הרי שאין זה בלתי סביר, וזאת אף בהתחשב בתמונות וסימני הבלימה וגרירה על הכביש, כי הנתבעת אכן עצרה בצומת כנדרש, ומשלא ראתה את הקטנוע עליו רכב ירין, שכן סביר שזה היה מרוחק ממנה די הצורך לשם שייכנס ל"שדה הראייה המוגבל", גלשה מעט קדימה על מנת לוודא אפשרות יציאה מהצומת וכי מעשה זה התפרש אצל ירין כסטייה לנתיבו ובשל מהירות נסיעתו נאלץ לבלום בלימת פתע חזקה אשר הביאה לנפילתו (דבר אשר אינו בלתי סביר בהתחשב בגילו הצעיר של רוכב הקטנוע והניסיון המועט שהספיק לרכוש על כנהג בכביש). כמו כן, בין אם בגלישתה/כניסתה של הנתבעת לצומת לא נתנה זכות קדימה, הרי שאף לנהג אשר זכות הקדימה ניתנת לו בכביש על פי התמרורים, גם עליו חלה החובה לבחון היטב כי מקבל הוא את זכות הקדימה ולא לקחתה כמובן מאליו, קרי כניסה לצומת חייבה את ירין עצמו בהאטה וכניסה זהירה לאיזור הצומת, דבר אשר ספק אם נעשה במלואו, או נעשה בכלל.

11.נוסף על האמור לעיל, עצם העובדה כי התובעת לקחה את הקטנוע לבדיקת שמאי והערכת נזק כעבור למעלה משבועיים מיום התאונה, יש בכך בכדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המקרה לבין הנזק שנגרם לקטנוע בגינו נדרש הפיצוי.

12.יחד עם זאת, לאור טענתו של ירין וכן זו של מר מאיר לעניין מיקומו של רכב הנתבעת בתמונות שהוצגו בפני ומיקומו בפועל בעת האירוע, קרי לטענתם כניסתה של הנתבעת לשטח מגרש החנייה ורק לאחר מכן הזזתו של הרכב חזרה לקו העצירה בצומת לצורך צילומו, וכן לאור עדותו של מר מאיר כי הבחין בנפילתו של ירין לאור כניסתה של הנתבעת לצומת, אין בידי ביהמ"ש היכולת לקבוע מסמרות בנוגע לחוסר אשם תורם מצד הנתבעת לאירוע עצמו. גם אם אכן עצרה הנתבעת עצירה מוחלטת במקום (דבר אשר אינו מתחייב אף מאופיו של התמרור המופיע במקום), ואם אכן סביר כי רוכב הקטנוע היה מחוץ לטווח ראייתה כפי שעולה מעדותו של מר מאיר, הרי שכניסתה של הנתבעת לצומת במצב דברים זה הייתה צריכה להיעשות תוך משנה זהירות, כזה אשר עולה ספק לעניין התקיימותו. כניסה שכזו לצומת, ללא נקיטת משנה זהירות, אפשר שתבהיל ותפריע לרוכב קטנוע באשר הוא, אף אם הינו רוכב וותיק ומנוסה ולא כל שכן רוכב צעיר אשר ימיו כנהג בכביש מעטים הם. מעשה שכזה אף עשוי להסביר את חריקת הבלמים במרחק מה ממקום עצירתו המוחלטת של קטנוע התובעת בצומת.