חמדאן ואח' נ' אהרון ואח'

החלטה

1.בפני בקשת המבקש (הנתבע) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.ואלו נימוקי הבקשה:

א.המשיב הינו תושב שכם – ישוב הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינאית.

ב.לא יהיה למבקש כל אפשרות לגבות הוצאות שייפסקו לטובתו באם תדחה התביעה ו/או במידה וייפסקו הוצאות לחובת המשיב. בהקשר זה יוער, כי המבקש אף הגיש כתב תביעה שכנגד נגד המשיב.

3.ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.בית המשפט אינו נוהג לחייב תושבי שטחים להפקיד ערובה רק בשל העובדה שהינם מתגוררים בשטחים.

ב.יש בהטלת הערובה משום הכבדה ופגיעה במימוש זכויותיו של המשיב ונעילת שערי בית המשפט בפניו.

ג.קיימת אפשרות למימוש וגביית ההוצאות באמצעות המנהל האזרחי ומשכך גם הליכי הוצאה לפועל נתונים לשליטה עקיפה של המדינה.

ד.סיכויי התביעה של המשיב גבוהים.

דיון והכרעה

4.מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי–דין), התשנ"ב - 1991.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ככלל אין להטיל עליו חובת הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. בתוך כך תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

מן הכלל אל הפרט

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש. בענייננו, מקריאת כתב התביעה וכתב ההגנה עולה, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בנוגע לנסיבות סיום העסקתו של המשיב וכן מחלוקת בנוגע לזכאותו של המשיב לזכויות סוציאליות נוספות (הבראה, חופשה, חגים, נסיעות ופנסיה). המבקש טוען שהמשיב חדל באופן מפתיע להגיע לעבודתו ומשכך אין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים. עוד נטען כי המשיב קיבל את תשלום הזכויות הסוציאליות, לבקשתו, במזומן (טענה אותה מכחיש המשיב מכל וכל בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהוגש מטעמו). כך או כך, לנוכח המחלוקות העובדתיות הרבות הקיימות בין הצדדים לא ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי מדובר בהליך סרק.

ב.יתר על כן, המבקש לא הוכיח כי יוכל להיפרע מן המשיב בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו וכי קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור.

בהערת אגב אבהיר, כי לגישתי קיים הבדל עת עסקינן בתובע תושב הרשות הפלסטינאית (כבעניינו) לעומת תובע תושב רצועת עזה. ההבדל נעוץ בכך שעל פניו נראה כי היכולת לגבות הוצאות מתושב עזה כאשר החמאס שולט ברצועת עזה היא בלתי אפשרית. עובדה זו יתכן ומחריגה את ההלכות שנקבעו בפסק הדין בעניין פתחי אבו נאסר שניתן לפני עליית שלטון החמאס ברצועת עזה. מכל מקום, משבענייננו המשיב הנו תושב הרשות הפלסטינאית עמה מקיימת מדינת ישראל קשרים (ואפילו עקיפים), לא יחול החריג הנזכר לעיל.

7.סוף דבר – הבקשה נדחית.