חמאדן נ' עירית תל-אביב-יפו

השופט י. אטדגי:

1.המשיבה הגישה לבית המשפט קמא תביעה להורות על פינויים של המערער ושניים נוספים ממקרקעין ביפו הידועים כחלקה 49 גוש 8997 (להלן – "המקרקעין") ולחייבם בדמי שימוש ראויים (ת.א. 5281-04-17).

שני הנתבעים הנוספים הודיעו כי אין להם קשר למקרקעין ובהסכמתם ניתן פסק דין המורה על פינויים.

הדיון בתביעה התנהל כלפי המערער בלבד.

ביום 14.7.2019 ניתן פסק דין (כב' השופט נמרודי), לפיו התקבלה תביעת הפינוי ובית המשפט הורה למערער לפנות את המקרקעין עד יום 31.10.2019.

התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נדחתה.

כן חייב בית המשפט את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

(להלן – "פסק הדין").

2.המערער הגיש ערעור זה על פסק הדין ובקשה לעכב את ביצוע הפינוי.

בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 30.10.2019 עוכב הפינוי עד למתן פסק דין בערעור, בכפוף להפקדת ערבון כספי בסך 30,000 ₪ אשר הופקד.

3.הבעלים הרשום של המקרקעין היא רשות הפיתוח.

המשיבה ביססה את זכותה לתבוע את פינויו של המערער מהמקרקעין על פסק דין שניתן ביום 14.7.2010 בהליך משפטי שהתנהל בין המשיבה לבין פקיד הסדר המקרקעין תל-אביב (להלן- "פקיד ההסדר") ומינהל מקרקעי ישראל (כשמו אז, להלן- "המינהל"), ה"פ (מחוזי ת"א) 1823/09, שנתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה (מתוקן), שמשמעותו תידון בהמשך (להלן – "הסכם הפשרה").

המשיבה טענה כי די בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין כאמור, כדי לבסס את זכותה להירשם כבעלים של המקרקעין, ומכאן גם את זכותה לתבוע את פינויו של המערער.

המערער טען כי הסכם הפשרה אינו מלמד על זכותה של המשיבה להירשם כבעלים של המקרקעין, משום שהוא היה מותנה בתנאים שלא מולאו, ומכאן שהמשיבה לא היתה זכאית לתבוע את פינויו.

המערער טען עוד כי המקרקעין היו רשומים בעבר על שם סבתו (הוצג נסח ישן שאישר זאת), ולכן הם צריכים להירשם על שמו (או על שם משפחתו).