חלפון נ' המאירי

פסק דין

נשוא תביעה זו הינה המחאה ע"ס 7,080 ₪, משוכה על ידי הנתבעים, עודד המאירי וחיים תמם (יקראו להלן: "הנתבע 1" או "הנתבע 2" בהתאמה), לפקודת נס מט"ח (להלן: "החברה"), מועד פירעון ההמחאה 23 אוקטובר 2003. אין מחלוקת כי ההמחאה סורבה על ידי הבנק מסיבת אכ"מ ביום 29 אוקטובר 2003. הנתבעים טוענים כי מסרו כנגד המחאה זו המחאה אחרת, ע"ס 7080 ₪ וכי החוב נפרע לחברה. ברם, ההמחאה נשוא ההליך לא הושבה לנתבעים בטענה שנגנבה מהחברה.

הנתבעים, באמצעות הנתבע-1, טענו כי ההמחאה נפרעה וכן כי התובע אינו אוחז כשורה. התובע ביקש לדחות את הטענה כי ההמחאה נפרעה, כן טען כי הוא אוחז כשורה בהמחאה אשר נמסרה לו על ידי בן-דוד בגין חוב.

לפני העידו התובע, הנתבע-1 ונציג חברת נס מט"ח, מר משה נקש (ציטוטים מהפרוטוקול יתייחסו לדיון מיום 15 ספטמבר 2009). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

הנתבע-1, בתצהירו טען כי ההמחאה נשוא ההליך נמסרה לחברה בתמורה לשירותי מיחשוב. עוד נטען כי ההמחאה לא כובדה על ידי הבנק אולם החוב שולם במלואו לאחר מכן. לטענת הנתבע-1 רק בדצמבר 2006, שעה שפנה אליו ב"כ הקודם של התובע, עו"ד משולם, יצר קשר עם החברה, אז נמסר לו כי ההמחאה נגנבה ותלונה בעניין זה הוגשה למשטרה עוד בפברואר 2004. בחקירתו הנגדית חזר הנתבע-1 על גרסתו וסיפק הסבר לכך שהתשלום בסופו של דבר בוצע באמצעות המחאה של מפלגת הליכוד ולא בהמחאה אישית שלו (עמ' 10 ש' 11-13 לפרוטוקול).

הנתבע-2 לא התייצב לעדות. בתצהירו טען כי העובדות הנוגעות להליך ידועות לנתבע-1 בלבד, אשר טיפל באופן אישי בענין.

מטעם הנתבעים העיד כאמור גם מר משה נקש, מנהל הכספים של חברת נס מט"ח. בתצהירו טען מר נקש כי החברה סיפקה לנתבע -1 שירותי מיחשוב בגינם נדרש לשלם ביולי 2003 סך של 7,080 ₪ וכן תשלומים נוספים, התשלום בוצע באמצעות ההמחאה נשוא ההליך והמחאות נוספות שנפרעו (קבלה צורפה נספח א' לתצהיר). על גבי הקבלה צוין כי התשלום הינו "לכיסוי 41/033629, 41/034734". חשבוניות עסקה 41/033629 ו- 41/034734 הוגשו וסומנו (נ/1 ו- נ/2 בהתאמה). עוד טען מר נקש כי ההמחאה הופקדה על ידי החברה וחוללה מסיבת אכ"מ ביום 29 אוקטובר 2003 (צילום ההמחאה צורף נספח ב' לתצהיר). לטענת מר נקש בוצע במועד מאוחר, תשלום במקום ההמחאה שחזרה (אישור על קבלת התשלום צורף נספח ג' לתצהיר). על גבי הקבלה צוין כי התשלום הוא לכיסוי "41/040506" (החשבונית הוגשה וסומנה נ/4). מר נקש הסביר בחקירתו הנגדית כי לנתבע הוצאה חשבונית זיכוי 43/040024 (החשבונית הוגשה וסומנה נ/3), בגין חשבונית 41/33629 וכי בהתאם למצוין על גבי חשבונית הזיכוי "מחוייב מחדש ע"ש הליכוד" (עמ' 4 ש' 27-18 לפרוטוקול).

עוד נטען בתצהיר כי ההמחאה נשוא ההליך לא הוחזרה לנתבע מן הטעם שנגנבה. לטענת מר נקש הוגשה תלונה למשטרה על ידי החברה ביום 25 פברואר 2004 (אישור בדבר הגשת תלונה – נספח ד' לתצהיר)

בחקירתו הנגדית נדרש מר נקש להתייחס לכך שבאישור על הגשת התלונה נכתב "זיוף שיקים", תשובתו היתה "אני יודע שההמחאה נגנבה. אני לא יודע מדוע נרשם במשטרה "זיוף"" (עמ' 6 ש' 8 לפרוטוקול).

כן נדרש מר נקש, בחקירתו הנגדית, להתייחס לטענת התובע ולפיה מסמכי החברה הונפקו לנתבעים כדי לסייע להם בהגנתם. מר נקש השיב כי לא היה מודע להליכים בין הצדדים וכי שעה שנדרש להציג את המסמכים שברשות החברה לעניין ההמחאה הציג את שהיה ברשותו (עמ' 6 ש' 30 לפרוטוקול).

מר נקש השיב, בחקירתו הנגדית, כי במועדים הרלבנטיים לא עבד בחברה וכי בהכנת תצהירו הסתמך על שיחות עם עובדי החברה וכן על מסמכים מקוריים שהיו ברשות החברה (עמ' 2 ש' 15-17 לפרוטוקול).

מעדותו ומחקירתו הנגדית של מר נקש, עלה באופן ברור וחד משמעי כי ההמחאה נשוא ההליך סורבה כאשר הופקדה על ידי החברה. כמו-כן, עלה כי הנתבע פרע לאחר מכן את החוב במלואו. ההמחאה לא הושבה לידי הנתבע מכיוון שנגנבה מהחברה. לא הוכח כי למר נקש היה כל אינטרס או כי עמדת החברה ולפיה ההמחאה נגנבה והחוב נפרע במלואו "מפוברקת" או בלתי אמינה. נהפוך-הוא, התרשמתי מעדותו של מר נקש כי נקלע להליך זה ללא כל אינטרס בצד זה או אחר. מר נקש הגיש לביהמ"ש את החשבוניות והקבלות כפי שנערכו בזמן אמת על ידי החברה והמשקפות את התשלומים שבוצעו על ידי הנתבעים או מי מטעמם. איני מוצאת כל פגם בהמצאת החשבוניות באמצעות מנהל הכספים הגם שבמועד לא שימש בתפקיד זה.

בנוסף, גרסתו של הנתבע-1, לפירעון התשלום בפועל וכן לכך שההמחאה לא נמסרה לידיו, לא נסתרה בחקירתו הנגדית. לא עלו כל ספקות בדבר אמינות גרסתו וטענתו. מכל האמור ובהתבסס על החשבוניות שהוגשו כאמור עלה כי החוב בין הצדדים הקרובים, קרי - הנתבעים והחברה סולק. עוד עלה כי ההמחאה סורבה שעה שהיתה ברשות החברה וכי נגנבה במועד מאוחר יותר. לאחר הגניבה נמסרה לתובע.

לפיכך, משהוכח כי החוב סולק בין הצדדים הקרובים, נטל הראיה על התובע להוכיח את אחיזתו כשורה.

התובע בתצהירו מיום 26 אוקטובר 2008 (להלן: "התצהיר הראשון") טען כי "אין כל פגם בהתנהגותי או מטעם אחר מטעמי, שכן פעלתי/פעלנו ביושר ובתום לב בעליל ! ... השיק נמסר לי /לפועל עבור שורה ארוכה של מכירות. ... מכרתי בהקפה מזה תקופה ארוכה וסכום השיק אינו גבוה ביחס להיקף המכירות..." (סעיפים 5 ו- 6 לתצהיר).

בתצהירו מיום 2 מרץ 2009 (להלן: "התצהיר השני"), אליו צורפה כרטסת הלקוח שכנטען מסר את ההמחאה, טען כי: "אין ולא נפל כל פגם בהתנהלותי אז – בעסק ו/או אחר מטעמי – הפועל שעבד עימי בלילה עת שמכר לקונה/קונים, או בעת שלקח/לקחנו השיק. ... הכרטסת דאז מראה על חוב גבוה יחסית במהלך חודש אוקטובר 2003, שכן הלקוח ביצע קניות ורכישות גבוהות ..." (סעיף 2 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית טען התובע כי ההמחאה נמסרה לו בסמוך למועד פירעונה. לאחר עיון בכרטסת שצורפה לתצהירו השני טען כי היה זה "ביולי, אוגוסט או ספטמבר 2003" (עמ' 14 ש' 6-7 לפרוטוקול) עוד טען התובע "לא ראיתי שהוא חזר אכ"מ. הוא הגיע אלי ונשאר בעסק. לאחר שראיתי שהוא אכ"מ התקשרתי לבן דוד יאיר. הוא לא ענה וניגשתי גם למר מאירי. ... תבעתי אותו כי לא מצאתי לא את זה ולא את זה ויש לי שיק ביד." (שם, ש' 7-11).

לא נתתי אמון בגרסת התובע.

גרסתו של התובע למועד מסירת ההמחאה התגלתה כבלתי נכונה. בתחילה טען כי קיבל את ההמחאה בסמוך למועד פירעונה. לאחר שעיין בכרטסת ובמסמכיו שינה גרסתו וטען כי קיבל אותה בין יולי לספטמבר 2003. לאחר מכן הודה כי בשעה שהיתה ברשותו כבר היתה על גביה חותמת הסירוב של הבנק. אין מחלוקת כי ההמחאה הופקדה לראשונה על ידי החברה וסורבה ביום 29 אוקטובר 2003. לכן לא יתכן כי ההמחאה נמסרה לתובע במועדים המפורטים על ידו, אשר ניסה להתאימם לכרטסת שהוצגה כאמור, אלא שהתקבלה לאחר אוקטובר 2003.