חלפון(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

החלטה

עניינה של העתירה סירובו של המשיב להותיר על כנן את הפריבילגיות שניתנו לעותר במסגרת מאסרו עובר להחלטת ועדת השחרורים:

החזרתו לאגף השיקום ולאפשר המשך תפקודו כאסיר עבודה מחוץ לכותלי בית הסוהר.

לשלבו מחדש בסבב חופשות.

העותר אסיר פלילי, נדון למאסר של 4 שנים ו- 225 ימים בגין עבירות של זיוף, מרמה, עושק ושוד בנסיבות מחמירות. מרצה מאסרו מינואר 2008. תום מאסרו מאי 2012.

במסגרת גזר הדין (מיום 20.1.08) הוטל על העותר לפצות את המתלוננים בסכום של 144,750 ₪ (להלן: "הפיצוי").

עובר להחלטת ועדת השחרורים שהה העותר באגף השיקום והועסק כאסיר עבודה במפעל "סולמות חגית". העותר היה משולב בסבב חופשות ולא נזקפו לחובתו עבירות משמעת.

ביום 5.1.11 התכנסה ועדת שחרורים בעניינו של העותר.

בדיון בפני הועדה לא התנגד ב"כ היועמ"ש לשחרורו המוקדם של העותר בכפוף לכך שהעותר יפצה את המתלוננים (על פי גזר הדין) בסכום, נכון להיום, של 155,000 ₪.

הועדה נעתרה לבקשת העותר לשחרור מוקדם בתנאים בכפוף לתשלום "מלוא הפיצוי שהושת עליו ו/או לפנות לבית המשפט שגזר את דינו כדי לחלק את הפיצוי ו/או לפנות למרכז לגביית קנסות על מנת לחלק את הפיצוי לתשלומים". הדיון בוועדה נדחה לצורך מעקב.

2.העותר פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי בת"א ובקשתו נדחתה.

במקביל, הוגשה בקשה דומה גם למרכז לגביית קנסות. ביום 4.5.11 התקבלה תשובת המרכז לפיה בשלב ראשון על העותר לשלם סך של 72,375 ₪ עד ליום 5.5.11. העותר לא עמד בדרישה זו ולא הפקיד את הכסף.

3.לאחר החלטת ועדת השחרורים הפסיק המשיב את חופשותיו של העותר. ב- 29.3.11 הודח העותר מאגף השיקום וכיום מוחזק בבית המעצר הדרים.

בקשתו להחזירו לסבב חופשות ולאגף השיקום נדחתה.

4.נטען בעתירה ובדיון בפני כי החלטתה של וועדת השחרורים, לגבי תשלום הפיצוי, איננה ניתנת לביצוע מבחינת העותר ולפיכך ההחלטה לשלול מהעותר את הפרבלגיות שניתנו לו איננה החלטה סבירה.

נטען כי ידו של העותר איננה משגת לשלם פיצוי זה והראיה שהוא ריצה 6 עונש מאסר חלף הקנס שהוטל עליו. עוד נטען כי הפיצוי הוא חוב אזרחי ושב"ס אינו מוסד גבייה שיכול להתנות את שחרורו בתשלום הפיצוי. לעניין חששו של המשיב שמא העותר לא ישוב מחופשה נטען כי בפרק הזמן שחלף בין החלטתה של ועדת השחרורים ועד להעברתו לכלא הדרים (כ- 3 חודשים) המשיך העותר לצאת לעבודה ולא הפר את אמונו של המשיב ומשכך חשש זה הינו חסר בסיס.

5.המשיב מתנגד לקבל את העתירה. נטען כי המשיב לא ידע על קיומו של החוב עובר להחלטת ועדת השחרורים בעניינו של העותר ויש להניח שהעותר לא היה זוכה לפר בלגיות אם המשיב היה יודע שהעותר לא עמד בכל תנאי גזר הדין.

לעניין החופשות, נטען כי לעותר היתה ציפייה לשחרור מוקדם ומשהתווספה לו תקופת מאסר נוספת (שליש ממאסרו) יש בכך כדי להשפיע על שיקוליו של העותר האם לשוב מחופשה. קיומו של חוב כספי יכול להוות אף הוא טריגר לאי חזרה מחופשה.

נטען כי כיום גורמי הטיפול מתרשמים שמצבו הנפשי של העותר מאפשר החזרתו לסבב אך טרם ניתנה המלצה סופית בעניין ואם יציג העותר הסדר לעניין תשלום הפיצוי תבחן בקשתו מחדש.

עוד נטען כי העותר לא גילה למשיב קיומו של החוב ויש בכך כדי לפגום באמון שניתן ליתן בו. בסופו של טיעון נטען כי שב"ס פועל באופן שוויוני כלפי כל האסירים ומקום שהעותר לא שילם את הפיצוי שנגזר עליו במסגרת גזר הדין אין סיבה להעדיף אותו על פני אסירים אחרים שעומדים בתנאי הסף של השתלבות באגף השיקום ולא ניתן לשלבם באגף מספר המקומות המוגבל.