חלפא ואח' נ' ועדה מקומית בית שמש

פסק דין

ערעור על הכרעת הדין מיום 8.1.2013 ועל גזר הדין מיום 23.4.2013 של בית משפט השלום בבית שמש (כבוד השופט ירון מינטקביץ) בתיק תו"ב 8141-11-10.

1. נגד המערערים הוגש כתב אישום בגין עבירות על חוק התכנון והבניה:

האישום הראשון, ביחס למערער 1 בלבד, בגין ביצוע עבודה טעונה היתר ללא היתר ברחוב הרצל 625/2 בבית שמש - בשל חפירה במהלך שנת 2010 מתחת למבנה קיים, בשטח 26 מ"ר.

האישום השני, אף הוא ביחס למערער 1 בלבד, ולפיו בשנת 2004 ביצע המערער עבודות בניה ללא היתר ברחוב הרצל 625/2 בבית שמש, בגינן נדון בתיק עמ"ק 20074/06 בין היתר להריסת המבנה עד ליום 17.3.08. המערער הואשם בכתב האישום הנוכחי באי קיום צו בית המשפט וכן בשימוש הטעון היתר ללא היתר.

האישום השלישי נוגע לשני המערערים, אף הוא בגין אי קיום צו בית משפט, וזאת לגבי נכס הנמצא ברחוב הארבל 12 בבית שמש, לגביו נדונו בתיק עמ"ק 20159/08 בין היתר להריסת תוספות בניה עד ליום 5.12.2008. המערערים הואשמו בכתב האישום הנוכחי באי קיום צו בית המשפט וכן בשימוש הטעון היתר ללא היתר.

2. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 24.4.2012, בו נכחו המערער וב"כ הצדדים (ללא המערערת), הודיעו הצדדים כי "הגענו להסכמה לפיה נאשם 1 יודה בשלושת האישומים המפורטים בכתב האישום". בהמשך הודה ב"כ המערערים באישום השלישי ביחס למערערת. הצדדים ביקשו דחיה לאפשר למערער לקבל היתר בניה.

בדיון ביום 8.1.2013 השיב ב"כ המערערים לאישום באופן מפורט, וטען לגבי האישום הראשון כי המערער אטם את החפירה, אשר בוצעה על ידי בנו, שלא בהסכמתו. כן אישר כי המערער הינו הבעלים של הנכס. לגבי האישום השני טען שהמערער הרס מחצית התוספת כפי שסוכם ולגבי המחצית השניה הגיש תכניות. לגבי האישום השלישי טען שהוגשו תכניות ואישר כי הצו לא בוצע.

באותה ישיבה ביקש ב"כ המשיבה להרשיע את הנאשמים, על פי האמור בפרוטוקול אין לכך התנגדות של ב"כ המערערים, וניתנה הכרעת דין בהתאם לתשובה לאישום כפי שניתנה בשני המועדים.

בדיון שהתקיים ביום 23.4.2013 ביקש ב"כ המערערים דחיה נוספת ובקשתו נדחתה על ידי בית המשפט. באותו דיון טענה ב"כ המשיבה לעונש, ולאחר ששמע ב"כ המערערים את טיעוניה, ביקש לחזור בו מההודאה, בטענה כי זו ניתנה בכוונה להגיע להסדר טיעון ולא לעונש כפי שטוענת המשיבה. בקשתו נדחתה.

הערעור על הכרעת הדין נוגע לדחיית הבקשה לחזרה מהודעה.

3. באותו יום ניתן גזר הדין, לפיו על המערער נגזר תשלום קנס בסך 35,000 ₪, הופעלו שתי התחייבויות, האחת על סך 15,000 ₪ והשניה על סך 10,000 ₪, כך שהסכום הכולל לתשלום עמד על 60,000 ₪, וכן ניתנה הוראה בדבר חתימה על התחייבות חדשה, מאסר על תנאי וצו הריסה ואיסור שימוש. על המערערת נגזר קנס בסך 7,000 ₪, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות.

לעניין זה הוגש ערעור על גובה הקנסות ועל הפעלת ההתחייבויות מהתיקים הקודמים.

4. ב"כ המערערים טוען כי טעה בית המשפט כאשר הרשיע את המערערים על בסיס דברים שנאמרו כחלק ממשא ומתן שהתנהל עם המשיבה ביחס להסדר טיעון.

לטענת ב"כ המערערים, הכרעת הדין ניתנה בטעות, שכן המערערים לא הודו בתשובתם לאישום. לטענתו, תשובתם של המערערים לאישום ניתנה כאשר השיבו לכתב האישום ביום 8.1.2013, אז לא הודו. מסקנת בית המשפט לפיה הודו בישיבה שהתקיימה ביום 24.4.2012 בטעות יסודה, שכן לא היתה זו הודאה אלא הודעה על כוונת הצדדים להגיע להסדר טיעון.

זאת ועוד, אם ראה בית המשפט בתשובת המערערים הודאה במסגרת הסדר טיעון, היה עליו להזהיר את המערערים שבית המשפט אינו צד להסדר הטיעון ולוודא כי הודאתם ניתנה מרצון טוב וחופשי. כן נטען כי טעה בית המשפט כאשר לא אפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם, שניתנה מתוך כוונה להגיע להסדר טיעון.

לפיכך ביקש לבטל את הכרעת הדין.

אשר לגזר הדין – לטענת ב"כ המערערים לא היה מקום להפעיל את ההתחייבויות, הן בשל כך שפקעו והן בשל כך שלא הוצגו לפני בית המשפט.

כן טען כי בית המשפט החמיר עם המערערים ולא התחשב בכך שהם צפויים לקבל היתרי בניה ולהכשיר את כל הבניה.

בנוסף נטען כי לא היה מקום להשית קנס על המערערת, בנוסף לקנס שנגזר על המערער, שכן העובדה שמדובר בשני נאשמים הינה מטעמים פורמליים בלבד.