חלוקת רכוש לא שוויונית בנסיבות מיוחדות

בפנינו תביעת האשה לכתובתה.

בנוסף, תובעת האשה כי איזון המשאבים לא ייערך באופן שוויוני, זאת על סמך סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הקובע כי לבית הדין (ובית המשפט) נתונה סמכות לחרוג מחלוקה שוויונית ברכוש הצדדים בנסיבות מיוחדות.

שני הצדדים הגישו סיכומים לבית הדין. בית הדין עיין בסיכומים הצדדים ולהלן הנקודות העיקריות העולות מעמדות שני הצדדים כפי שהוצגו בסיכומים:

עמדת האשה-התובעת:

• חיוב כתובה בסך 42,000 ש''ח (כדמי מחייה לחצי שנה).
• באשר לשאר חיובי כתובה, משאירה את אומדן הסכום לשיקול דעת בית הדין.
• איזון באופן לא שוויוני בזכויות הסוציאליות הרשומות על שם האשה, בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.
• לשם כך מציגה נסיבות מיוחדות הנותנות יכולת לבית הדין להפעיל סעיף זה, כגון העובדה שהבעל לא פרנס אותה משנת 1993, ורק יצר חובות.
• מבקשת חלוקת איזון משאבים ביחס של 80-20 לטובת האשה.
• תובעת השבת הטופס של מס הכנסה שכבר נחתם ע"י הבעל (יש לציין כי טופס זה כבר הושב לאשה, במסגרת החלטת בית הדין האחרונה - י.א.).  

עמדת הבעל-הנתבע (באמצעות בא כוחו):

• טוען שהאשה לא זכאית לכתובתה בגין היותה מורדת (אגב, בענין זה כבר פסק בית הדין בהחלטתו האחרונה כי ברמה העקרונית האשה זכאית לכתובתה, ואין עילה לשלול ממנה כתובתה - י.א.).
• טוען שהבעל לא הסכים להתגרש, ואף שהצהיר כי זהו רצונו, היה זה לאחר שבית הדין הבהיר לו שפני הצדדים לגירושין.
• באשר לתביעת האשה לחלוקת הזכויות בצורה לא שוויונית, כתב כי ע"פ הפסיקה נצרכות נסיבות מיוחדות מאוד כדי לפסוק חלוקת רכוש באופן לא שוויוני, מה שלא קיים בתיק זה.

ועתה ניגש להכרעת הדין.

מחד גיסא, קיימים שיקולים הקובעים כי יש לאשה לאזן את זכויותיה הכספיות עם הבעל, כפי שיובא להלן:

א. בהתאם לחוק, לא בכל מקרה משתמשים בסעיף 8 (2) כדי לפסוק חלוקת זכויות בלתי שוויונית, אלא רק במקרים נדירים (כמובא בסיכומי ב"כ הבעל). וראה פס"ד ביה"ד הרבני ת"א (הדיינים שאנן, בר אור ושטסמן שליט"א) שכתבו: "השימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון נעשה במידה ובמשורה, ובמקרים נדירים בלבד...", וראה גם פס"ד ביבהמ"ש לעניני משפחה (תמ"ש 13630/08, ע"י השופטת אספרצה אלון) שם נאמר: "שיקול זה יופעל רק בקיומן של נסיבות מיוחדות...", וכן בבע"מ 638/04 ח.ר. נ' ח.ר. (לא פורסם) שם נקבע כי השימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר.  

ב. בנוסף, בנסיבות דידן, גם ע"פ דין תורה יש מקום לומר שיש לחלק את זכויותיה הכספיות של האשה עם הבעל. ע"פ המובא בפוסקים, מעשי ידי אשה אינו לבעלה, כאשר מדובר  בהעדפה ע"י הדחק. מקצוע ההוראה הוא בכלל זה וכן הוא בכלל המקצועות שאין אשה חייבת לעשותם. ועי' בית מאיר (סימן פ סעיף א) שכתב: "ואם לא היה דרך נשי העיר כו' האלו אין כופין אלא לטוות הצמר. יראה לע"ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו היא אם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע לשווקים, עכ"ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הר"מ והטויה היא המלאכה וכו'. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום, שזה בכלל עושה בצמר, לאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו א"י לכופה". והוסיף שם שכך משמע גם מתשובת הרשב"א (מובאת בב"י סימן צה).

הרי שהבית מאיר מפרש בדברי הרמב"ם והשו"ע שרק במלאכות מסוג עבודת הצמר שהן הן המלאכות המיוחדות לנשים, האשה חייבת, אבל לא במלאכה מסוג אחר, אף אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות במלאכות שאינן מיוחדות להן.