חלוקת חיוב המזונות בין ההורים בשעה ששניהם אמידים

לצדדים שבפנינו שלושה ילדים קטינים, הצעירה שבהם בת 10. על פי החומר שבתיק, ביום 24.2.19 עזבה התובעת את הבית בו התגוררו הצדדים, ועברה להתגורר עם שלושת הילדים בבית אמה שבקרית אונו. בתסקיר שהוגש לבית הדין הומלץ כי "הילדים ישהו בבית האב פעמיים בשבוע מסיום המסגרת ועד למחרת, וכל סוף שבוע שני". לאור האמור, לטענת ב"כ הנתבעת יש לחייב את האב במזונות ילדיו על פי הפרוט דלהלן: בגין הבת הגדולה 3500 ₪ , עבור הבן השני3400 ₪, ועבור הבת הנוספת סך של 4,180 ₪. בכתב התביעה ציין ב"כ התובעת כי הכנסת הבעל הינה 8,500 ₪ לחודש והכנסת האשה הינה כ 9,500 ₪ לחודש.

לטענת ב"כ הנתבע משכורתה של האם הינה "בסביבות 11 או 12 אלף ₪ לחודש", ואילו משכורתו של האב הינה 7,500 ₪. לטענתו יש להתייחס אל התובעת כאל "אם אמידה ברגע שהתסקיר אומר שתי לינות, זה כמעט חצי מהזמן, הם יחלקו בהוצאות של הילדה חוגים, קייטנות". לטענתו פרט לכך אין לחייב את האב כלל במזונות הילדים.

והנה בית דיננו כבר ביאר במספר פסקי דין את עיקרי הדברים המנחים אותו בבואו לפסוק בנושא מזונות הילדים, אולם לאור הנדון שבפנינו בו אין חולק כי האם משתכרת יותר מהאב, ולאור גובה התביעה, והפער הגדול שבין הצדדים, רואים אנו לבאר את הדברים משורשיהם.

חיוב מזונות לאחר גיל שש על פי הגמרא והפוסקים

מקורו ושורשו של חיוב מזונות הילדים לאחר גיל שש מצוי בגמ' (כתובות דף נ', ע"א) הדורשת את הפסוק בתהילים (ק"ו, ג'):

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת ? דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.

ופירש רש"י: "שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם", דברים המורים כי לאחר גיל שש חיובו של האב במזונות ילדיו אינם מעיקר הדין אלא מדיני צדקה. וכך אכן מצאנו בגמרא (שם דף מ"ט, ע"ב) :

באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים, איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה ? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ... כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה....

ועיין שם ברש"י שפירש שמהגמרא משמע "דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן", דברים מהם עולה כי לשיטתו אין הלכה כתקנת אושא, ועל כן אין אנו כופים אב לזון את ילדיו לאחר שעברו את גיל שש, ואנו מסתפקים בדיבור שאולי ישפיע עליו לזון אותם. 

אולם לא כך עולה מלשון הרמב"ם שציין להלכה את תקנת אושא, וכלשונו הטהור (אישות יב, יד-טו) :

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.

הרי שלשיטתו למעלה מגיל שש "מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים", וכן נקט גם מר"ן השו"ע (אבה"ע סי' ע"א, סעי' א') שלאחר גיל שש "זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו", וזה שלא כהסבר רש"י (שם) שאין הלכה כתקנת אושא. וכך אכן ציין גם הגר"א (שם סק"ב) על המילים "כתקנת חכמים – צ"ע", ועיין בזה גם בדברי מר"ן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' יד אות ה) שכתב דצ"ל "שאין לשון מרן מדויק בזה".

וראיתי שיש שכתבו לתרץ שהרמב"ם לא הסביר את הגמ' כפרש"י שלפנינו אלא כפרש"י במהדורה קמא שלו (מובא בשטמ"ק שם) שכתב "כלומר יש לסמוך על דברי ר' אילעא שכך התקינו ?". וכן כתב בתוס' רי"ד "הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה, פי' כלום יש לסמוך על דברי ר' אילעא שכך התקינו ?". ועיין בסדר משנה (הלכות ת"ת פ"ז ה"א) שכתב שכוונת רש"י בפירוש זה הינה ליישב איך קמיבעיא ליה אי להלכה קיי"ל כתקנת אושא, וכי אפשר לחלוק על הסנהדרין שהתקינו תקנה באושא ומי ירים ראש כנגדם, ועוד הרי אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חברו עד שיהיה גדול בחכמה ובמניין, וע"כ פירש רש"י דבעיית הגמרא אדרבי אילעא קאי והיינו שהגמ' הסתפקה האם הלכה כרבי אילעא שאמר שכן תיקנו באושא או אין הלכה כרבי אילעא, ולא תיקנו כן באושא כלל.

אולם לעניות דעתי אין בפירוש זה כדי לגהות מזור על קושייתו של הגר"א, שכן גם לשיטה זו אין הלכה כרבי אילעא, ואם כן אכתי צריך עיון מדוע כתבו הרמב"ם ומר"ן שזנם כתקנת חכמים, והרי גם לפי פירוש זה לא כך הייתה התקנה.

ועיין גם בדברי הפוסקים שהובאו באוצר הפוסקים (סי' ע"א אות ה') שפירשו נדון זה כל אחד בדרכו.

ולעניות דעתי, אני הקטן באלפי והדל בכל בית אבי, נראה שע"כ לומר שלדעת הרמב"ם ומר"ן השו"ע מסקנת הגמ' הינה שהלכה כרב אילעא ושאכן כך תקנו באושא, אלא שהתקנה הייתה שלא יכופו אלא שיגערו, יכלימו ויפצרו בו, ורק אם הוא אמיד יכופו אותו מדין כפיה על הצדקה. וכך יש לפרש את דברי הרב המגיד (על הרמב"ם שם) שהביא את הגמרא דלעיל על דברי הרמב"ם, וכן עולה במפורש מדברי הפרישה (סי' עא סק"א השני), ונראה שזוהי גם כוונתו של מר"ן הגריא"ה קוק זצוק"ל (עזרת כהן סי' נ"ז). ונתתי שמחה בלבי בראותי שכן פירש גם הגאון המשנת יעקב זצוק"ל (על הרמב"ם דלעיל), וכעין זה כתב גם המשפטי שמואל (סי' ד אות ד) וציין שזהו "עומק דברי רש"י הנ"ל".

והנה התוס' (שם) הקשו כיצד כפה רבא על מצוות צדקה והרי זו מצווה ששכרה בצדה דכתיב "בגלל הדבר הזה יברכך", וקיימא לן(מסכת חולין, דף קי, עמוד ב) שכל מצווה שמתן שכרה בצדה אין בי"ד של מטה מוזהרין עליה ? וע"ש שתירצו ג' תירוצים : חדא, שרבא אכפייה רק בדברים, א"נ דאיירי במקום שקצבו בני העיר והם רשאין להסיע על קיצתן, ועוד תירצו שבצדקה נאמרו גם שני לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ. ועיין בדינא דחיי (לאווין פא דף עו ע"א) במה שכתב לפרש את דברי התוס', ועיין בזה גם בדברי המהר"י מינץ (סי' סה). ועיין גם בריטב"א (שם) שתירץ שהכפיה משום מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית, אזהרה לב"ד שיעשוך. וע"ע בתוס' ב"ב (ח, ב) בשם הריצב"א שלמרות שאין בית הדין מוזהרין לכוף הם רשאים לכוף, ובשו"ת מהרי"ק (שורש קמ"ח ו) תי' דאין נקרא מתן שכרה בצידה הואיל ולא הוזכר בה אריכות ימים, ובקצות החושן (סי' ר"צ ס"ק ג) אזיל לשיטתיה דבצדקה יש שעבוד נכסים, והוה כממון עניים ועל כן על בית הדין לכופו, ובאבני מילואים (סי' עא סק"ד) הוסיף דלמען יברכך אינו על הנתינה דנתן תתן אלא על לא ירע לבבך ואם נותן בכפיה הפסיד את הברכה, וממילא ניתן לכופו. ועיין בזה עוד בשו"ת משפטי שמואל (סי' ד אות ב) ובשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן י) שהאריכו ופלפלו בזה.

ועיין עוד במשנת יעקב שהקשה איך אנו נוהגים היום בבתי הדין הרבניים לכוף אבות אמידים לשלם את מזונות ילדיהם, והרי אותם אבות יכולים לטעון קי"ל כאותם ראשונים הסוברים שאין כופים על הצדקה. ותי' על פי המבואר בשו"ע דלעיל ובשו"ע יו"ד (סי' רמ"ח סעיף א') שכופין בצדקה ומכין מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, וכפי שקבע לנו רבנו התומים בקצור תקפו כהן (ס"ק קכ"ג וקכ"ד) דאין לטעון קים לי בדבר שנפסק בשו"ע ולא הובאה שם דעה חולקת, והוסיף שאפשר שגם אין לטעון "קים לי" אלא רק לגבי חיוב ופטור ולא היכא שהוא ודאי חייב ואנו מסופקים אם גם כופין על כך או לא. והגם שהוא ז"ל השאיר זאת בצ"ע, עיין במה שכתבנו בפס"ד אחר בדברינו על חיוב אב במזונות ילדיו עד גיל שש (תיק מס'1205064/1 ) במה שהבאנו מהרב דבר יהושע אהרנברג, דמאחר שלצאת ידי שמים ודאי מחייב לא חשיב מוחזק ושפיר כופין אותו מספק, ומאי דמספקא ליה לרבנו המשנת יעקב פשיטא ליה לדבר יהושע, ואכמ"ל.