חלבי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית המשפט לתעבורה"), שניתן ביום 8.3.11 ע"י כב' השופט ש. בנג'ו, בתיק ת"ד 1724-08-09.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

המערער הובא לדין בבימ"ש לתעבורה בגין העבירות הבאות:

עבירה של נהיגה רשלנית וגרם חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, (להלן "פקודת התעבורה") ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "התקנות"), ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ועבירה של נסיעה לאחור בחוסר זהירות, לפי תקנה 45(1) לתקנות ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען, כי המערער נהג ביום 24.11.08, סמוך לשעה 16:00, ברכב משא, בחיפה ברח' הרצל והתקרב סמוך לבית מס' 73 (בית הכנסת הגדול). עוד נטען כי אותה עת, עמד על הכביש סמוך למדרכה הימנית, הולך רגל, יליד 1922 (להלן: "הולך הרגל"), על מנת לעצור מונית.

המשיבה טענה כי המערער נהג ברכבו ברשלנות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל להסיע רכבו לאחור ע"מ לחנות מימין הדרך, לא נקט באמצעים הדרושים ופגע בהולך הרגל.

כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל בגופו, חבלות של ממש וסבל משברים בצלעות שהצריכו אשפוז של שבועיים ואחר כך הועבר לשיקום לשבועיים נוספים.

בשלב מאוחר יותר נפטר הולך הרגל.

המערער כפר בעובדות כתב האישום וביהמ"ש לתעבורה שמע את ראיות הצדדים, סקר את העדויות לרבות עדות בוחן התנועה, הודעת הולך הרגל במשטרה (ת/6), התעודה הרפואית (נ/1) וקבע כי:

"על יסוד חומר ראיות זה, הכולל את גרסת הנאשם עצמו לקרות האירוע, הנני קובע כממצא עובדתי כי הנאשם נהג את רכבו ברחוב הרצל בסמוך לבית מס' 73, כשאימו איתו ברכב. הוא עצר את הרכב בנתיב הימני במקביל למדרכה על מנת לחנותו במפרצון חניה, נסע לאחור ופגע עם חלקו האחורי של הרכב בהולך הרגל".

עוד ציין בימ"ש לתעבורה כי:

"בחינת חומר הראיות לעומקו, לימדתני כי בחומר מצויות שתי אמרות ביחס לאירוע התאונתי. האחת ת/6 והשניה מצויה בתוך התעודה הרפואית נ/1".

בימ"ש לתעבורה דן בקבילותה של הודעת הולך הרגל המנוח, אשר נפטר במהלך המשפט בטרם שהעיד בבימ"ש. בימ"ש לתעבורה, לאחר שבחן את סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") וכלל הרס גיסטה המהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, קיבל את אימרת הולך הרגל המנוח (ת/6) וקבע כי:

"במקרה שבפנינו, איננו נזקקים לחריג הפסיקתי המורחב, שכן הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות חלות...".

בימ"ש לתעבורה דחה טענת הסנגור לפיה אין ההודעה באה בגדריו של כלל הרס גסטה, הואיל ולא נמסרה בסמוך לאירוע, קבע בימ"ש לתעבורה כי:

"מתקיים התנאי האמור בסעיף 10(1) סיפא, לאמור, הודעתו של הולך הרגל נמסרה בהזדמנות הראשונה שהיתה לו להתאונן על התאונה שפקדה אותו. זוהי אחת החלופות הקבועות בסעיף 10(1) המתקיימת במקרה דנן. הולך הרגל המנוח לא פגש בשוטר ולכן לא נזדמן לו למסור את גרסתו אלא במועד שנחקר ע"י השוטר. יתרה מזאת, דרישת הספונטאניות והסמיכות הקבועים בכלל הר (כך במקור) גסטה נועדו להבטיח כי הדברים הנמסרים אותנטיים ולא קיים חשש למסירת דברים מתוכננים שיש חשש באמיתותם. בנסיבות אלה, שעה שהולך הרגל המנוח לא פגש כל איש מרות אלא בילה בבתי חולים עד שפגש בשוטר גובה אמרתו, לא מתקיימים החששות האמורים".

בימ"ש לתעבורה בחן את אחריותו של המערער לתאונה וקבע כי הוא נהג ברכבו ברשלנות עת נסע לאחור, לא שם לבו להולך הרגל שעמד מאחוריו, פגע בו, הפיל אותו לכביש וגרם לפציעתו.

על יסוד הקביעות העובדתיות הרשיע בימ"ש לתעבורה את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וגזר עליו 36 חודשי פסילה בפועל, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 2500 ₪ שישולם ב- 5 תשלומים וחתימה על התחייבות על סך 3000 ₪ למשך שנתיים.

וכעת אביא להלן את טענות הצדדים.