חכם רבקה נ' ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי ואח'

פסק דין

מבוא

התובעת, ילידת 1934, נפגעה לטענתה באירוע המהווה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), ביום 8.9.03.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן גב' גלי ברפמן, גב' סימה יעבץ, גב' ליאורה גיל וגב' נורית פוקס שאצל כולן עבדה התובעת כמטפלת בילדים.

מטעם התובעת העידו מר ברוך דדוש שהיה הנהג ברכב בעת התאונה הנטענת ומר רמי שלום שהיה נוסע ברכב. כן העידו חוקרים פרטיים גב' דנה בן שושן ומר עוזי עומסי.

שאלת החבות

הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את נסיבות התרחשותה של התאונה ומכל מקום עדותה הייתה בלתי מהימנה. לטענת הנתבעת מסרה התובעת גרסאות לא אחידות באשר לפרטי התאונה.

התובעת טענה בתצהירה כי במועד האירוע: "עת עמדתי על שפת הכביש ברחוב פנחס רוזן 28 בתל-אביב (מול בנק הפועלים), על מנת שנהג האוטובוס יבחין שאני ממתינה בתחנת האוטובוס זאת מאחר ומכוניות אשר חנו במקום חסמו את שדה הראיה. באותה עת רכב הנושא מ.ר. 8505251 (להלן: "הרכב") אשר חנה בסמוך למקום בו עמדתי, החל לנסוע לאחור מבלי שהבחין בי ופגע בי בחוזקה, כתוצאה מכך נחבטתי והועפתי בעוצמה לעבר הכביש(להלן:"התאונה")."

גרסה דומה מופיעה גם בכתב התביעה.

בעדותה בפניי, במסגרת החקירה הנגדית, שבה התובעת והבהירה כי בעת שעמדה בין שתי מכוניות בסמוך לתחנת האוטובוס, על מנת שהאוטובוס יבחין בה, נהדפה מצד ימין על המכוניות החונות וקיבלה מכה מהמכוניות החונות בצד שמאל ואחר כך נפלה. לטענתה הנהג ברח ממקום האירוע (ראה עדותה בעמ' 16 לפרוטוקול).

הנתבעת מפנה לתצהיר תשובות לשאלון, לדו"ח הפעולה של המשטרה שנקראה למקום וכן לעדותה במשטרה שבהם נמסר לכאורה מפי התובעת כי הייתה בדרכה לחצות את הכביש.

משעומתה התובעת עם גרסתה שבמשטרה השיבה שלא היה לה צורך לחצות את הכביש לצד השני שכן האוטובוס עליו ביקשה לעלות היה בצד שבו עמדה. היא ירדה לכביש כדי לראות את האוטובוס ויש שם מעבר חצייה ויתכן שלא השתמשה במונח מדויק כאשר תיארה במשטרה את מעשיה ברגעים שעובר לתאונה.

עוד סומכת הנתבעת על עדותו של הנהג, מר דדוש, שטוען כי לא פגע בתובעת.

אומר כבר עתה כי עדות התובעת בכל הנוגע לעצם התרחשות התאונה באופן שרכב נסע לאחור ופגע בה לא נסתרה. אין להתעלם מן העובדה שמדובר באשה קשת יום מחד גיסא ובאירוע שהתרחש 5 שנים עובר להגשת תצהיר עדותה הראשית. העובדה שבסמוך לתאונה ציינה התובעת כי היה בדעתה לחצות את הכביש ולא כי ירדה משפת המדרכה כדי שהאוטובוס יבחין בה, אין בה כדי לאיין את עיקרי עדותה לעניין עצם הפגיעה. התובעת טענה למן ההתחלה כי נפגעה מרכב שנסע לאחור.

מר דדוש בתצהירו מעיד כי רכבו חנה במקום אותו תיארה התובעת בתצהירה, היינו בסמוך לתחנת האוטובוס וליד בנק הפועלים. הוא גם מעיד שלאחר סידורים בבנק שב לרכב וביקש לנסוע מן המקום. לטענתו היה לו די מקום לצאת מן החניה בלי שייאלץ לנסוע לאחור. הוא מוסיף ומציין כי מיד עם תחילת הנסיעה עצר אותו רכב ונהגו אמר לו "שאישה שנמצאת ליד הבנק מסרה שהיא נפגעה מהרכב." הנהג העיד כי שב על עקבותיו ואף משטרה הגיעה למקום.

מכאן שאין חולק שהנהג היה במקום האירוע ואף רכבו חנה שם.

בחקירתו הנגדית הודה הנהג כי החנה את רכבו במקום אסור (ראה עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול). עוד ציין כי "אני לא זוכר עד עתה איך קרה המקרה." והוסיף כי נבהל תחילה כאשר קיבל את התביעה ולכן הלך להיוועץ עם עו"ד משגב שאמר לו שאינו מבין מדוע תבעו אותו שכן יש לו ביטוח. הנהג אף לא ידע להסביר גרסאות סותרות בין האמור בתצהירו לבין עדותו בכל הנוגע לאנשים שהיו עמו ברכב.

מעדותו של הנהג התרשמתי כי חשש מהשלכות התביעה אם בגלל שידע שחנה במקום אסור או מטעם אחר שעשוי להשפיע עליו. כך גם עדותו לא הייתה סדורה והוא לא יכול היה ליישב את הסתירות שבין האמור בתצהירו לבין דבריו שבחקירה הנגדית. בעדותו לא טען הנהג כי לא נסע לאחור בעת שיצא מן החנייה אלא הסתפק באמירה שלא היה צריך לעשות כן.

חיזוק לגרסת התובעת מצאתי בעובדה שהנתבעת ביצעה מספר חקירות בשאלת האחריות. תחילה על ידי משרד חקירות אחד ולאחר מכן על ידי משרד חקירות שני. הנתבעת בחרה להציג רק מקצת מממצאיה. חזקה על הנתבעת שאם היה בחקירות דבר מה שיתמוך בגרסתה הייתה מגישה אותן. העובדה שלא גולו מלמדת שאם היו מוצגות היה בהן כדי לתמוך בגרסת התובעת דווקא.