חילוט דירות שרכשו פעילי התאחדות בלתי מותרת מכוח חוק איסור הלבנת הון

השופטת א' חיות:

           זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' דר וא' שיף) מיום 7.2.2005 בה נדחתה בקשת המערערים לבטל צו המורה על חילוטן של שתי דירות לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק). הצו שביטולו נתבקש ניתן במסגרת גזר דין מיום 12.1.2005 בת"פ 272/03.

העובדות הצריכות לעניין

1.        ביום 11.1.2005 הורשעו ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ארבעה מפעילי התנועה (להלן ביחד: הפעילים) ושני תאגידים (חברת אלאגאת'ה אל אינסאניה בע"מ (להלן: המוסד לסיוע הומניטרי) וועדת ההצלה ההומניטרית לתמיכה ביתומים ובנזקקים (להלן: ועדת ההצלה)) (הפעילים ושני התאגידים ייקראו להלן: הנאשמים) בשורה של עבירות ביטחוניות חמורות. על פי כתב האישום המתוקן בו הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון, עמדו הפעילים בין החודשים יולי 2001 ומאי 2003 בקשר קבוע ורציף עם ארגונים שונים בחו"ל, ובכללם ארגונים אשר הוכרזו כהתאחדויות בלתי מותרות לפי סעיף 84(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה) וכארגוני טרור לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948, בשל השתייכותם לתנועת החמאס (להלן: הארגונים). הקשר עם הארגונים התקיים מתוך מטרה לסייע להם להעביר כספים לחשבונות המוסד לסיוע הומניטרי בישראל, בעזה, ובשטחי יהודה ושומרון. במסגרת פעילותם במוסד לסיוע הומניטרי קיבלו הפעילים כספים בהיקף של מיליוני שקלים מהארגונים והעבירו את חלקם, בין היתר באמצעות ועדת ההצלה, לאסירים ועצורים בישראל שביצעו עבירות נגד ביטחון המדינה וכן למימון פרויקטים שונים בישראל שעניינם קידום מטרות הארגונים. כמו כן קיימו שניים מהפעילים קשר רציף עם אחד מראשי הזרוע הצבאית של תנועת החמאס בג'נין, ג'מאל אבו אלהיג'א (להלן: אבו אלהיג'א) חרף העובדה שהיה להם יסוד סביר להניח כי הוא פעיל בתנועה. אחד משני פעילים אלו, מחמוד בן מוחמד מחאג'נה (להלן: אבו סמרה), אשר שימש כמנהל של המוסד לסיוע הומאניטארי, העביר לאבו אלהיג'א כספים בהיקף של אלפי שקלים ואף מסר לפעיל טרור בחו"ל מידע אודות אסירים בטחוניים. הפעילים אף הודו בכך שהחל משנת 2001 גייס המוסד לסיוע הומניטרי כספים בחו"ל למימון פעילות ועדת ההצלה ולרכישת מוצרים שונים שהועברו לידי עובדיה בשטחים. ועדת ההצלה ואחד מן הפעילים ששימש בה כיושב ראש, סלימאן בן אחמד אגבריה (להלן: אגבריה) העבירו את המוצרים שקיבלו עובדי ועדת ההצלה למימון פרויקטים שונים. בקבלת הכספים כאמור ובהעסקת גופים ועובדים הקשורים או המזוהים עם ארגון טרור הפרו אגבריה וועדת ההצלה תנאים שקבע אלוף פיקוד צפון להמשך פעילותה של הוועדה בהתאם לסמכותו לפי תקנות 6 ו-129 לתקנות ההגנה. בשל מעשים אלה הורשעו הפעילים בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, החזקת קרנות השייכות להתאחדות בלתי מותרת; עשיית פעולה ברכוש אסור; הפרת היתר וקבלת תמיכה להתאחדות בלתי מותרת. יצוין כבר עתה כי המערערים לא הואשמו בפרשה זו ולא היו צד להליך הפלילי.

2.        במסגרת הסדר הטיעון שהובא בפני בית המשפט הגיעו הנאשמים והמשיבה להסכמה לפיה:

בית המשפט יורה על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום הנ"ל בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ולבקשת החילוט בכתב האישום.

           נספח א' לכתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר הטיעון מפרט שורה של פריטים שהמשיבה ביקשה לחלטם ובהן שתי דירות בחיפה, האחת רשומה על שמו של המערער 2 (גוש 12491, חלקות 13 ו-14, תת חלקה 1) והשנייה רשומה על שמו של המערער 1 (גוש 12491, חלקות 13 ו-14, תת חלקה 6) (להלן: הדירות). כמו כן מצוינים בנספח א' פרטים של שני חשבונות בנק (האחד מהם שייך למוסד לסיוע הומניטרי). בבקשת החילוט שצורפה לכתב האישום המתוקן ציינה המשיבה כי הרכוש אותו היא מבקשת לחלט הוא "'רכושו של הנידון', כמשמעותו בסעיף 21(ב) לחוק [איסור הלבנת הון]  ו'רכוש שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאדם אחר בלא תמורה' כמשמעותו בסעיף 21(ג) לחוק".

           בגזר הדין מיום 12.1.2005 אימץ בית המשפט את העונשים שהוצעו בהסדר הטיעון. הוא גזר על חמשת הפעילים עונשי מאסר והשית על המוסד לסיוע הומניטרי ועל ועדת ההצלה קנס כספי. כמו כן הורה בית המשפט על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום "בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלו, והכולל שתי דירות בחיפה וכן חשבונות בנק וזאת בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, ולבקשת החילוט בכתב האישום."

3.        המערערים לא השלימו עם ההחלטה על חילוט הדירות שניתנה  במסגרת גזר הדין כאמור וביום 17.1.2005 עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע החילוט ולקבוע כי הם בעלי הזכויות בדירות. ביום 7.2.2005 דחה בית משפט קמא את בקשתם בקובעו כי התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'" המופיעה בהסדר הטיעון ובגזר הדין לא נועדה אלא להבהיר שצד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל להגיש בקשה לביטול החילוט לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון ולפי סעיף 36ד פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים) ואין היא מלמדת על כך שהמשיבה הסכימה לביטול החילוט אם תוכר זכותו של צד ג' בדירות. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה הליך החילוט המתקיים בפניו הינו הליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, בהדגישו כי בגזר הדין נכתב במפורש שהחלטת החילוט היא לפי סעיף 21 לחוק. עוד הדגיש בית המשפט כי מתקיימים במקרה דנן התנאים לחילוט הקבועים בסעיף 21 וכי אין חולק שהדירות מומנו על ידי הפעילים ונרכשו בכסף הקשור בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה לא ניתן לחלט את הדירות טרם שחולט רכוש כלשהו מידי הנאשמים וקבע כי ניתן לעקוב אחרי רכוש שהיה קשור בעבירה גם אם הוא נמצא במלואו אצל אדם אחר. אשר לעילות לביטול החילוט קבע בית המשפט כי הסייגים לחילוט הקבועים בסעיף 36ג לפקודת הסמים אינם חלים במקרה דנן שכן המערערים לא רכשו את זכותם בדירות בתמורה. בית המשפט הוסיף ובחן האם נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, המותיר שיקול דעת לבית המשפט להחליט האם לחלט רכוש המצוי בידי אדם אחר שלא הורשע, מתקיימים נימוקים המצדיקים את ביטולה של החלטת החילוט. לעניין זה נקבע כי העובדה שרכישת הדירות מומנה מכספים ש"הולבנו" על ידי ארגון טרור החפץ בהשמדתה של מדינת ישראל מחייבת את חילוטן של הדירות. עוד נקבע כי העובדה שהבאים בשערי הדירות, אם יבוטל החילוט, יידעו כי ארגון החמאס מימן את רכישתן ובכך תגבר התמיכה בו, כמו גם הרצון למנוע מצב בו "יצא החוטא נשכר" מגבירים את הצורך בחילוטן. נוכח האמור הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי הפגיעה הנובעת מחילוט הדירות שבבעלות המערערים, אשר לא רכשו את הדירות מכספם שלהם, פחותה אל מול הפגיעה שעלולה להיגרם מהשלמה עם בעלותם בנכסים שהושגו במימון החמאס, ולפיכך "מוטה הכף לכיוון החילוט". בית המשפט התייחס בהחלטתו לשאלת מודעותם של המערערים למקור הכספים אותם קיבלו לצורך רכישת הדירות ולשאלת תום ליבם בקבלת כספים אלה וציין כי:

הנסיבות שבהן נמסר הכסף למבקשים, דהיינו במזומן, בסכום מאד גבוה של 400,000 ש"ח בתוך שקית ניילון, ומאדם שהם מכירים שטחית, אם בכלל, מעוררת תמיהה ומן הסתם היו צריכות לעורר מחשבות אצל המבקשים, שמא הכסף בלתי כשר. ודוק, אין המדובר בכסף המועבר מאדם לאדם אלא מחברה, שבדרך הטבע אינה אמורה להעביר סכום כסף כה גבוה במזומן ובתוך שקית ניילון. אין באמור לעיל משום הטלת חשד במבקשים, כי ידעו שבכספי חמאס מדובר, אך יש בנסיבות המקרה כדי להעלות מחשבה נוגה בדבר עצימת עיניהם של המבקשים מראות ומדעת את מקורו של הכסף.

           מטעמים אלה דחה בית המשפט המחוזי כאמור את בקשת המערערים לבטל את ההוראה על חילוט הדירות.

           מכאן הערעור.

טענות הצדדים

5.        המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בהבנת מהות הסדר הטיעון ככל שהדבר נוגע לזכויות צד ג' ברכוש. לטענתם, הצדדים הסכימו בהסדר הטיעון כי זכויות צד ג' לא תיבחנה במסגרת חוק איסור הלבנת הון אלא מתוך הסדרים חיצוניים לחוק. על כן טוענים המערערים כי משהוכיחו את זכויותיהם בנכס אין בהוראות חוק איסור הלבנת הון כדי לגבור עליהן. עוד טוענים המערערים כי אם לשון ההסכמה שבהסדר הטיעון סובלת שני פירושים - בחינת זכויות צד ג' בהתאם להסדרים חיצוניים לחוק איסור הלבנת הון או בחינתן במשקפיו של החוק עצמו - יש להעדיף את הפירוש הראשון שכן פגיעתו בזכות הקניין פחותה. המערערים מוסיפים וטוענים כי אף אם יש לבחון את זכויותיהם במסגרת חוק איסור הלבנת הון אין מדובר בחילוט בהליך פלילי (לפי סעיף 21 לחוק) אלא בחילוט בהליך אזרחי (לפי סעיף 22 לחוק). המערערים מפנים בהקשר זה לפסיקה העוסקת בחילוט לפי פקודת הסמים ממנה עולה, לטענתם, כי מקום שבו נערך דיון בזכויותיו של מי הטוען לזכות ברכוש לאחר מתן גזר הדין מדובר בהליך אזרחי ולא בהליך פלילי של חילוט. משכך, טוענים המערערים כי אפילו היה מקום לבחון את הזכויות ברכוש לפי הסדרים פנימיים לחוק, הרי שבחינה זו הייתה צריכה להיעשות בגדרי ההסדר הקבוע בסעיף 22 לחוק העוסק בחילוט בהליך אזרחי ולפיו יש לבחון האם קנו המערערים זכות בנכס בתמורה ובתום לב והאם ידעו מה מקור הכסף. בהקשר זה טוענים המערערים כי המסמכים שהציגו מוכיחים שהדירות נקנו בתמורה מלאה וכי אין יסוד לטענה לפיה הם ידעו כי הכסף קשור בביצוע עבירה או כי הסכימו לכך. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שהחשיד את המערערים בעצימת עיניים בכל הנוגע למקור הכסף ולטענתם תרומה לארגון על ידי אדם לא מוכר אינה צריכה לעורר חשד אצל מקבלי התרומה באשר למקורה. לחלופין טוענים המערערים כי אפילו היה מקום להחיל את סעיף 21 לחוק על נסיבות המקרה לא מתקיימים התנאים הקבועים בו המאפשרים את חילוט הדירות. לטענתם, התנאי הראשון הקבוע בסעיף 21 לחוק מאפשר לחלט רכוש רק כאשר לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו. לשיטת המערערים, מקום שלא ניתן לתפוס בחזרה את כל פרי העבירה מידי המורשעים בביצועה, מאפשר הסעיף לחלטו מידיו של צד ג' אליו הועבר, וזאת בתנאי שיתאפשר לאותו צד ג' להשמיע את טענותיו ולהוכיח כי לא ידע מה מקור הרכוש או הכסף שהועבר אליו. במקרה דנן, כך טוענים המערערים, ויתרה המשיבה במסגרת הסדר הטיעון על חילוט רכוש השייך לנאשמים. היא אף חזרה בה מבקשתה לחלט את ביתו של אבו סמרה וביקשה לחלט רק סכומי כסף של המוסד לסיוע הומניטארי ושל ועדת ההצלה. לפיכך לא היה מקום  להורות על חילוט הדירות. המערערים מוספים ומדגישים כי הפירוש שניתן לסעיף 21 לחוק על ידי בית משפט קמא מאפשר חילוט רכושו של צד ג' טרם שמוצו הליכי החילוט עם מבצעי העבירה ופירוש כזה חוטא לדעתם ללשון החוק ולתכליתו. עוד טוענים המערערים כי צו החילוט ניתן בניגוד לסעיף 21(ד) לחוק המחייב ליתן לצד ג' הטוען לזכויות ברכוש להשמיע את טיעוניו טרם מתן ההחלטה בעניין החילוט. לטענתם שגה בית משפט קמא בקובעו כי הסכמת הנאשמים לחילוט הדירות בכפוף לזכויות צד ג' כמוה כהודיה כי הדירות נרכשו בכספי ארגון החמאס וכי רכושם של המערערים מהווה רכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה או שיועד לכך. כמו כן טוענים המערערים כי בקשת החילוט חסרה פרטים בדבר סכומו ומהותו של הרכוש האסור, בדבר סכומו ומהותו של הרכוש שחולט בפועל ובדבר היתרה שלא ניתן לממשה מרכושו של הנידון ואשר מבוקש לממשה מרכושו של אדם שלישי. לטענתם, התעלם בית משפט קמא מהיעדרם של פרטים הכרחיים אלה, על אף שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בהביאו במניין השיקולים את הרצון למנוע את האדרת שמם של הנאשמים ושל ארגון החמאס והם מדגישים בהקשר זה כי אין לפעילותם הקהילתית כל קשר לתנועת החמאס או למי מהנאשמים בתיק. מטעמים אלה, מבקשים המערערים להורות על ביטול ההוראה בדבר חילוט הדירות.

6.        המשיבה מצידה סומכת ידיה על קביעתו של בית משפט קמא לפיה התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'" המופיעה בהסדר הטיעון נועדה להבהיר כי צד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל לטעון לזכויותיו ולבקש את ביטול החילוט. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עמדת המערערים לפיה אם יוכיחו את זכויותיהם ממקור חיצוני לחוק לא תהא תחולה להוראותיו אינה מתיישבת עם השכל הישר בהדגישה כי בעת עריכת הסדר הטיעון כבר ידעה שהדירות רשומות על שם המערערים וכראייה לכך היא מציינת כי שלחה למערערים הודעה בדבר כוונתה לחלט את הדירות בד בבד עם הגשת כתב האישום. עוד טוענת המשיבה כי חילוט הדירות נעשה לפי סעיף 21 לחוק, כפי שנכתב במפורש בהסדר הטיעון שהובא בפני בית משפט קמא, והיא מדגישה כי הדירות נרכשו במימונם של הנאשמים, בשליטתם ולצורך קידום מטרותיהם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק הדורש כי רכוש המצוי בידי צד ג' יחולט רק כאשר לא ניתן לממש את צו החילוט מתוך רכוש של הנידון. בנסיבות המקרה דנן, כך טוענת המשיבה, רכישת הדירות הייתה קשורה לעבירה קשר של ממש ושירתה את היעדים של מבצעיה. המשיבה נסמכת בהקשר זה על קביעתו של בית משפט קמא לפיה הדירות מהוות רכוש "שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" ולכן ניתן לעקוב אחריהן ולחלטן במלואן גם אם לא חולט קודם לכן כל הרכוש המצוי אצל הנאשמים. פרשנות זו הולמת לטענתה את תכליתו של החוק ואף עולה בקנה אחד עם הוראות חילוט אחרות שנחקקו לאחר חקיקתו של חוק איסור הלבנת הון ובהן סעיף 15 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק איסור מימון טרור) וסעיף 7 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה), המאפשרות לחלט רכוש מידי צד ג' גם אם לא חולט קודם לכן רכוש של הנידון. פרשנות זו אף מתיישבת לטענת המשיבה עם הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים ממנה עולה כי ניתן לחלט רכוש הקשור לעבירה המצוי בידי צד ג' גם אם לא חולט קודם לכן רכושו של הנאשם. עוד טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין ניתן לחלט את הדירות גם בהיותן "רכושו של הנידון" לפי ההגדרה הקבועה בסעיף 21(ב) הכוללת "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של הנידון. לטענת המשיבה, מהראיות שהוגשו לבית משפט קמא עולה בבירור כי ההחלטה על עצם רכישת הדירות הייתה של הנאשמים והם שהחליטו על אופן ביצוע הרכישה ורישום הדירות ופעלו להשגת המימון מול קרנות ארגון החמאס בחו"ל. רכישת הדירות נועדה לשיטתה של המשיבה להגשים את מטרות הארגון ולהאדיר אותו ואת הארגונים הקשורים לחמאס אשר מימנו כאמור את הרכישה והתכוונו לשמר את שליטתם בדירות לשם קידום מטרותיהם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המערערים בדבר הפגמים שנפלו בבקשת החילוט וזאת משום שבכתב האישום צוין במפורש כי הארגונים העבירו מיליוני שקלים לנאשמים, וממילא כאשר הודו הנאשמים במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום הודו למעשה כי שוויין של הדירות אינו עולה על הסכום אותו ניתן לחלט. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענה לפיה לא ניתנה למערערים זכות טיעון כמתחייב מסעיף 21(ד) לחוק והיא מציינת בהקשר זה כי החלטת החילוט התקבלה במסגרת הרשעת הנאשמים בגזר הדין, אך נוכח טענות המערערים לזכויות בדירות התנהל הליך לבירור טענותיהם טרם שהפך החילוט סופי.

           לחלופין טוענת המשיבה כי אפילו עסקינן בחילוט בהליך אזרחי, מתקיימים בנסיבות העניין תנאי החילוט הקבועים לעניין זה בסעיף 22 לחוק. לטענת המשיבה, התשלום שביצעו המערערים עבור הדירות  אינו מהווה "תמורה" כדרישת הסעיף, שכן הדירות לא נרכשו מכספם שלהם אלא מכספים של ארגוני החמאס בחו"ל שהועבר אליהם כמתואר בכתב האישום. עוד טוענת המשיבה כי האופן בו נמסר הכסף לידי המערערים - במזומן, בשקית ניילון, מאדם שאינם מכירים, וכן העובדה שלא שאלו או ביררו את מקור הכסף ואת מטרתו של מי שהעבירו לידיהם מלמדים על עצימת עיניים מצד המערערים העולה כדי חוסר תום לב. לחלופי חילופין טוענת המשיבה כי ניתן לחלט את הדירות גם מכוח סעיפים 34 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 המאפשרים לחלט חפצים שנעברה בהם עבירה או שהיוו אמצעי לביצוע עבירה.

דיון

7.        המערערים העלו טענה מקדמית לפיה אין להידרש כלל לשאלה האם ניתן לחלט את הדירות מכוח הוראות חוק איסור הלבנת הון. לשיטתם, משהסכימה המשיבה כי "בית המשפט יורה על חילוט הפריטים... בכפוף לזכויות צד ג' אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק..." יש לראותה כמי שהסכימה לוותר על החילוט אם יתייצב מאן דהוא ויוכיח כי הוא בעל הזכויות באיזה מן הפריטים. משהוכיחו המערערים כי הדירות רשומות על שמם לא היה, אפוא, מקום להורות על חילוט הדירות והוראה זו, כך לטענת המערערים, נוגדת את המוסכם. טענה מקדמית זו בדין נדחתה על ידי בית משפט קמא הן משום שהוראות החילוט בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון הן הוראות קוגנטיות ובכגון דא אין מקום לויתור או למחילה מצד המשיבה והן משום שפירוש כזה למה שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון אין בו כל היגיון בהינתן העובדה כי זכויותיהם הרשומות של המערערים בדירות הייתה ידועה למשיבה בעת הגשת כתב האישום המתוקן ובקשת החילוט והנספח, אשר שימשו בסיס להסדר הטיעון. הטענה הנוספת-החלופית שהעלו המערערים באשר לאכסניה הפרוצדוראלית שבמסגרתה ראוי לברר את טענותיהם כנגד החילוט (הליך אזרחי על פי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון), אף היא דינה להידחות. טענה זו מתעלמת מן ההסכמה המפורשת הכלולה בהסדר הטיעון לפיה:

בית המשפט יורה על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום הנ"ל בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ולבקשת החילוט בכתב האישום.