חיים פרלמן נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפניי ערר על החלטת בימ"ש קמא מיום 29.7.10 (כב' השופטת ד' עטר), להאריך את מעצרו של העורר, חיים פרלמן, עד יום 4.8.10. יצוין כי העורר נעצר בתאריך 13.7.10, ופרט להארכת המעצר הנוכחית, נשוא הערר, החליט ביהמ"ש פעמיים על מעצרו של העורר, כך שבסך הכל אמור העורר להיות במעצר 23 יום (עד יום 4.8.10).

2.העורר נעצר בחשד למעשי רצח וניסיון רצח של ערבים בשנים 1998-1999 ו- 2004. בפני בימ"ש קמא הוצגו דו"חות סודיים ומפורטים במ/1 (29.7.10) ו- במ/6 (25.7.10), שבהם פורטו החשדות, הפעולות שבוצעו עד כה, וכן פעולות חקירה שנותרו לביצוע. נציג המשטרה ציין בדיון בבימ"ש קמא כי חלק ניכר מהפעולות הנדרשות מחייב את המשך מעצרו של העורר. כך נטען גם לגבי מצב שבו העורר אינו משתף פעולה בחקירתו.

3.ב"כ העורר, עו"ד שרון נהרי, טען בבית משפט קמא כי על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו שמדובר בהארכת מעצר שלישית, ועל ביהמ"ש לבחון את התקדמות החקירה, ובהתאם לבחינה זו, גם לבדוק את האפשרות להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר כבר עתה. לחלופין, ביקש הסנגור את צמצומם של ימי המעצר, כך שהמעצר יוארך עד יום 1.8.10 בלבד.

4.בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי נחה דעתו שהמשיבה מבצעת פעולות חקירה, וכי החקירה מתקדמת. נוכח טיב החשדות המיוחסים לעורר, החשש לשיבוש הליכי חקירה, ובשים לב לפעולות החקירה שנותרו לביצוע – החליט בימ"ש קמא כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, וזאת כדי שניתן יהיה למצות את החקירה בעוד העורר שוהה במעצר. יחד עם זאת, החליט בימ"ש קמא שלא להיענות למלוא בקשת המעצר, והורה על מעצרו של העורר לכמחצית מהתקופה המבוקשת.

5.בערר בכתב ובנימוקים בעל-פה (ואלה נשמעו מפי עו"ד א. רוזה) נטען כי נראה שפעולות החקירה נועדו לשבור את רוחו של העורר, אשר שומר על זכות השתיקה, וזאת מתוך תקווה כי לבסוף יישבר ויודה במיוחס לו. טענה נוספת הייתה כי גורמי החקירה נוקטים פעולות אלימות כנגד העורר, ובין השאר, כך נהגו גם היום בבוקר (בעניין זה השמיע דברים העורר עצמו).

הסנגור גרס כי אם נטען שיש למעלה מעשר פעולות חקירה שאינן יכולות להיעשות אלא בעוד העורר נמצא במעצר, הרי שעל ביהמ"ש לבדוק באופן פרטני פעולות אלה, וזאת במיוחד משמדובר בהארכת מעצר שלישית. כמו-כן, מן הראוי לבדוק מדוע בעבר לא בוצעו הפעולות או חלקן, מה עוד שלפי המיוחס לעורר – כך הסנגור - הוא כבר הפליל את עצמו עוד לפני שנעצר. הסנגור ער לכך שלאי שיתוף הפעולה מצד העורר יש "מחיר", ואולם, לדעתו גם לכך יש שיעור ומידה.

6.ב"כ המשיבה הציג לפניי דו"ח שסומן במע/1, החוזר ברובו על מה שנאמר בדו"חות הקודמים, אם כי פורטו בו גם התפתחויות מאז החלטת ביהמ"ש ביום 29.7.10. פקד גרנות עמד על חומרת החשדות, וכן טען כי אין כל שיהוי בחקירות השב"כ והמשטרה. באשר לטענות בדבר אי חוקיות החקירה נטען כי החקירה מתנהלת כדין, בהתאם לכל "הכללים והנהלים". תלונות בעניין זה יכולות להיות מוגשות בפני הגורמים המוסמכים לכך.

7.לאחר שמיעת דברי ב"כ הצדדים, ולאחר עיון בחומר שהונח לפניי, סבור אני כי אין מקום לקבל את הערר. מדובר בחשדות לעבירות חמורות. חשדות כאלה חייבים להיחקר היטב, גם כאשר מדובר במעשים שנעשו לפני שנים רבות. לאחר עיון בחומר שלפניי, גם אני התרשמתי, כמו השופטת קמא, כי המשיבה עושה ככל יכולתה כדי לקדם את החקירה. אי שיתוף הפעולה מצד העורר מביא להתמשכות החקירה. בכוונת המשיבה לבצע פעולות נוספות המצדיקות המשך מעצרו של העורר. בכל שלוש הפעמים שבהן התבקשו תקופות מעצר ארוכות, נענה ביהמ"ש לעצם הבקשה, אך צמצם בכמחצית את תקופת המעצר שאישר, וזאת, בין השאר, כדי לעמוד מקרוב על החקירה והתפתחותה. כך גם נהג במקרה זה שבו התבקש להאריך את המעצר ב- 13 ימים נוספים. סבור אני כי גם בכך צדק בימ"ש קמא נוכח רגישות החקירה.

כללו של דבר, סבור אני כי לא נפלה טעות בשיקוליו ובהחלטתו של בימ"ש קמא, ולפיכך, מן הראוי לדחות את הערר.

ניתנה והודעה היום כ"א אב תש"ע, 01/08/2010 במעמד הנוכחים.

מנחם פינקלשטיין, שופט

הוקלד על ידי: ליאת בוסי