חיוב 'רועה זונות' והפוגע באשתו פיזית וכלכלית בכתובה גם בהעדר התראה; גדרי התראה ומשמעותה של האפשרות שהתנהגות הבעל נובעת מבעיה נפשית

הערעור שלפנינו הוא על חיוב הבעל [בבית הדין הרבני האזורי ירושלים – בהרכב הדיינים: הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב דוד דב לבנון והרב חיים ו' וידאל] לשלם את כתובת האישה בסך 180,000 ש"ח.

גלגולו של תיק זה בקצירת האומר:

הבעל חויב בבית הדין קמא לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. משסירב לגרשה אף הוטלו עליו סנקציות. הבעל ערער לפנינו על החלטות בית הדין קמא, אולם לאחר מכן נתן את הגט לאשתו, ונותר לפנינו הערעור על החלטת בית הדין קמא בעניין חיובו בכתובה.

בא כוח הבעל אינו חולק על הגדרתו של הבעל 'רועה זונות', אלא שלטענתו, המנומקת לדבריו הלכתית [על פי דברי החכם צבי (סימן קלג) שהתנה בכך את חיוב הגט שכתב האגודה (יבמות פרק ו סימן עז) ושנפסק על פיו בדברי הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף א) לגבי 'רועה זונות'] יש צורך בהתראה, ומאחר שלא הייתה התראה אין אפשרות לחייב בגט וממילא אין גם חיוב כתובה.

כמו כן טען בא כוח הבעל שבית הדין הסיק מסקנות מהגדרתו שהחיוב בגט נובע גם מבעיית הכפייתיות (O.C.D.) של הבעל, אך בית הדין לא בירר את מהותה ולא בירר את היכולת לחזור ולהתרפא מן הבעיה.

מנגד טענו באי כוח האישה:

האישה התחתנה עם בעל בחור ישיבה, חשבה שהוא צדיק המקפיד על דקדוקי צניעות וגילתה כי הוא מתנהג כאחרון הכוזבים והסוטים. האישה עבדה כדי לפרנס את בעלה וחמשת ילדיה 'בידיעה' שבעלה שוקד על התורה, והיא עושה מצווה ששכרה לעולם הבא – "נשים במאי זכיין..." (ברכות יז, א) והתברר לה שהוא הולך בזמן הזה לזונות ופרוצות. אין על כך מחילה ולא סליחה. האישה עבדה קשה לפרנסת את הבית וגידלה חמישה ילדים, כשהיא אינה מורשית לקנות ירקות [כי "אין כסף"], כשאת כספה לקח הבעל לזונות. אין דבר נתעב מזה.

הגירושין 'יצאו ממנו', על התנהגות מעוולת זו – אין כפרה וסליחה, ואין שום צורך בהתראה:

אישה שמוצאת בטלפון הסלולארי של בעלה מאות שמות של סרסורים וזונות זכאית לדרוש את כתובתה ללא התראה. גם אישה שבעלה פוגע בה בגירוד פטמותיה עד כדי פציעה, כבעל זה – לא צריכה התראה כדי לדרוש את כתובתה.

לאחר העיון בית הדין דוחה את הערעור מן הטעמים דלהלן:

המעיין בדברי בעל האגודה [שעליהם נסמכה טענת המערער] יראה כי לא הוזכר בדבריו דין התראה כלל, ואדרבה הרי כתב שהחיוב הוא רק אם יבואו עדים מעצמם או כשהודה מעצמו ולא מוטל על בית הדין לחפש את העדים "דכל ישראל בחזקת כשרות", ודברים אלו מתאימים למצב הכתוב בתחילת הדברים "לאה טוענת על ראובן" "והוא כופר", ותו לא. ולדברי החכם צבי צריך לומר גם שכבר הוכח שראובן עבר על איסור והתרו בו, ומסתבר שבאופן זה אין להחזיקו "בחזקת כשרות". וכבר ציין בית הדין קמא, כמה אחרונים שלא הסכימו עם דברי החכם צבי.

ויש להבהיר כי הערעור שלפנינו אינו על חיוב הגט שאז אפשר לדון בדברי החכם צבי. הנידון שלפנינו הוא הכתובה וחיוב הממון, ומאחר שמעיקר הדין נראה שברועה זונות אין צריך התראה [כפשטות דברי האגודה והרמ"א ושלא כדברי החכם צבי], הרי שלפחות לעניין הכתובה אפשר לחייבו.

ויש להוסיף: בית הדין קמא דן מצד דברי השבות יעקב (חלק ג סימן קכז) שבדבר מפורסם אינו צריך התראה. ואף שהמעיין במקור התשובה [העוסקת ב'משמשתו נידה'] יראה שדן שם יותר מצד מה שלימדו אותה והזהירו אותה בשעת הנישואין להיות זהירה בנידתה, ושזה נחשב התראה, מכל מקום דנו מכאן להוכיח כי בכל דבר שידיעתו ברורה נחשב הדבר כהתראה. וכך כתוב בפסק דין שבקובץ תשובות הרב אלישיב (חלק ב סימן קעט) ובפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק א, עמ' 336, פסק דינם של הדיינים הרבנים עדס, אלישיב וזולטי) על בסיס דברי שבות יעקב אלו:

ואם כן, גם במקרה דידן, שדבר ידוע הוא שמעשה כזה של שפיכת נוזל חריף על הבעל הוא מעשה פלילי ועבירה חמורה – אינה צריכה התראה על זה והיא יוצאת בלא כתובה גם בלא התראה.

 וברור כי במקרה שלפנינו הוא ידיעה פשוטה לכל העולם שהתנהגות זו היא איסור ופגיעה אנושה בחיי הנישואין, ואי אפשר להעלות על הדעת שאישה כלשהי תסכים לחיות עם בעל מעוול במעשים שעשה.

ומסתבר לומר שגם למי שסובר ש'עוברת על דת' צריכה התראה לאיבוד כתובה מכל מקום 'עובר על דת' – כדי לחייבו בה – אין צריך. והטעם הוא פשוט, שהאישה מוחזקת בזכות לקבל כתובה ועל כן צריך להתרותה על ההפסד אולם האיש הוא בחזקת חיוב בכתובה, וכל שחייב להוציא הרי שחייב גם לשלם כתובה. וכן נראה להוכיח ממה שנקט הרמ"א (שם סעיף ג) לגבי דין מכה אשתו "בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים כי אינו דרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה גויים הוא", ומבואר שאין אומרים לו שיתחייב כתובה ואף אין צריך לומר לו שיתחייב להוציא, אלא סגי בכך שאומרים לו שאין זה דרך בני ישראל.

עיין בפד"ר (שם) שכתבו:

אף על גב דבתשובת הרשב"א סימן תק"ס משמע דגם במשמשתו נדה בעי התראה, היינו דאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסיד כתובתה, וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה. אבל לפי הסכמת האחרונים כדעת הריא"ז בשלטי גיבורים, וכן משמע בבית שמואל וכן כתב בתשובת מהרח"ש, דאין צריך לומר לה כן, הרי דההתראה בזה הוא רק הודעה שתזהר בנדותה, וזה – הכל יודעים ואינה צריכה עוד התראה יותר. ואם כן, גם במקרה דידן, שדבר ידוע הוא שמעשה כזה של שפיכת נוזל חריף על הבעל הוא מעשה פלילי ועבירה חמורה – אינה צריכה התראה על זה והיא יוצאת בלא כתובה גם בלא התראה.