חיוב בהוצאות משפט בגין הניסיון להטעות את בית הדין במסמכים מזויפים

לפנינו בקשת המערערת להחזר 3,000 ש"ח שהפקידה כערובה להוצאות המשפט.

נזכיר:

בפסק דיננו שניתן בעניינן של המערערות [אלמונית] ושל אימה [פלונית] הרשומה בראשה של החלטה זו (שהוגדרו מערערת 1 ומערערת 2 בהתאמה) קבענו בין השאר:

בתיק שלפנינו קיימת ראיה ממשית לכאורה כי זכות העלייה לארץ שקיבלה מערערת 2, [פלונית], הושגה על ידי הטעיית משרד הפנים [...]

לדעתנו אדם המרמה את שלטונות המדינה ואת הערכאות המשפטיות שלה ומשיג דבר במרמה לא ראוי שיקבל סעד מערכאות המשפט במדינה. בחינת עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס [...] אף אם יש מקום שמדינת ישראל תשקול לפעול "במידת החסד" [...] אין להתעלם מהאומרים לנהוג "במידת הדין", למען יידע כל זייפן ופושע שהוא חורץ את גורל משפחתו כולה לגירוש, ובוודאי את גירושו שלו [...]

אבל אף אם מדינת ישראל תחליט להפעיל את מידת החסד, הדבר אפשרי רק לעניין זכות המגורים בארץ, אולם לעניין אישור היהדות, משהובהרה ההטעיה והתרמית חובתו של בית הדין להודיע בשער בת רבים את המצב לאשורו [...] בית הדין קובע כלהלן:

א. רישומה של המבקשת [אלמונית] ואימה [פלונית] כמעוכבות נישואין בעינו עומד.

ב. החיוב בקנס שהושת על המערערת מס' 1 יישאר.

ג. גם שאר סעיפי פסק הדין נשוא הערעור באשר להנחיות בית הדין האזורי בשל ממצאי הזיוף בעינם עומדים.

ה. מזכירות בית הדין לא תשיב למערערות את דמי הערבות שהופקדו [...]

למען הסר ספק יובהר כי משמעות הקביעה שבסעיף ה' לפסק הדין כי חילוטה של הערבות כהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה.

בהחלטה מאוחרת יותר בוטל האמור בסעיף א' בדבר רישומה של המערערת (2) כמעוכבת נישואין, אך כפי שהובהר באותה החלטה עצמה לא נבע תיקון זה מחזרת בית הדין מקביעה כלשהי מקביעותיו אלא מן ההיבט המשפטי־פרוצדורלי, שכן מלכתחילה הופיעה מערערת זו כעדה בעניינה של בתה ולא כבעלת דין ומאחר שלא ביקשה כי תינתן הכרעה שיפוטית בעניין יכולתה להינשא כדת משה וישראל – מנוע היה בית הדין בהתאם להנחיות בירור יהדות מלקבוע בפסק דין את מעמדה שבהקשר זה, אף שברי כי אכן מנועה היא מלהינשא כדת משה וישראל.

המערערת מבקשת עתה כי נוכח החלטה זו ונוכח החלטות בית המשפט העליון שניתנו בעניינן של המערערות שבהן מצא בית המשפט העליון פגם פרוצדורלי בהתנהלות בית הדין ומסיבה זו החזיר את התיק לדיון נוסף בפניו, יושבו לה כספי הערבות על אף האמור בסעיף ה' לפסק הדין הנ"ל.

דין הבקשה להידחות, ואך לפנים משורת הדין איני מחייב בהוצאות משפט נוספות בגינה.

המערערת, כפי שקבענו בפסק דיננו, הטעתה את רשויות המדינה באמצעות מסמכים מזויפים. מן הראוי שתעמוד לדין על כך ותיענש אלא שהדבר כמובן אינו מתפקידו ומסמכותו של בית הדין הרבני.

עם זאת המערערת אף ניסתה, בהמשך לכך, להטעות את בית הדין הרבני באמצעות אותם מסמכים ושל 'פרי העץ המורעל' שהושג באמצעותם, ועניין זה כמובן מצוי בסמכותו.

בית הדין האזורי ואחריו בית דיננו עמדו על ההונאה ולא נכשלו, ברוך ה', במכשול שהציבה המערערת לרגלם, אולם המנסה להטעות ערכאה שיפוטית בכלל והעושה זאת באמצעות מסמכים מזויפים בפרט – ראוי מלבד להעמדה לדין פלילי גם לשאת בהוצאות משפט בגין מעשיו שגרמו לבזבוז זמנה השיפוטי של הערכאה האמורה.

לעניין זה אין כל נפקות לשאלה אם המערערת הייתה – או הייתה אמורה להיות – בעלת דין או עדה בלבד, עד המנסה להטעות ערכאה שיפוטית והמסתייע לשם כך במסמכים מזויפים אינו טוב מבעל דין העושה כך, לא בנוגע להיבטים הפליליים ולא בנוגע להוצאות המשפט שראוי לחייבו בהן.