חיוב בגט והיתר נישואין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים בהרכב הרב ישראל יפרח – ראב"ד, הרב מאיר יששכר מאזוז והרב יוסף גולדברג, בעניין תביעת חיוב האשה להסכים לגירושין או לחילופין נתינת היתר מאה רבנים לבעל לשאת אשה על אשתו, בגין טענת הבעל שהאשה מאוסה עליו ואין סיכוי לשלום בית. בית הדין קמא דחה את בקשת הבעל לחייב את אשתו בגט או לחילופין להתיר לו לישא אחרת על פניה בהיתר מאה רבנים.

מפסק הדין נראה שבית הדין קיבל את טענת הבעל שבטענת מאיס עלי ניתן להתיר להינשא לאחרת, אך דחה את טענתו משום שטענת מאיס עלי אינה אלא בטענת מיאוס, ואילו במקרה שלפנינו הכריע בית הדין שהבעל אינו מואס באשתו, אלא ממאן להמשיך ולחיות איתה משום שהוא מפחד ממנה, ומשום שהחיים ביחד עם ילדיה מנישואין קודמים מונעים אפשרות לקיום יחסים נורמליים ביניהם. עוד נאמר בפסק הדין, שלא הוברר שהבעל מסוגל להוליד, ולכן בצירוף לזה שלא היו לו ילדים גם מאשתו הראשונה ושלאשה יש ילדים מנישואין קודמים, הכריע בית הדין שאין לצרף בנדון זה את העובדה שהבעל רוצה לישא אשה אחרת כדי לקיים מצות פו"ר.

תחילה אברר את שיטות הפוסקים בעניין זה.

א.   היתר מאה רבנים בטענת מאיס עלי

בעיקר הנדון אם ניתן להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו ע"י "היתר מאה רבנים" בטוען שאשתו מאוסה עליו, נחלקו הפוסקים: בכנה"ג אבהע"ז סי' א הגהב"י אות לג כתב שהמורד על אשתו ואומר שהיא מאוסה עליו, אין להתיר לו להינשא משום חדר"ג. וכן בברכת רצה סי' קח כתב שזו קולא גדולה להתיר חדר"ג בטוען שהאשה מאוסה עליו.

לעומת זאת המתירים בנדון זה מסתמכים על שיטת הרמב"ם וראשונים נוספים באשה הטוענת מאיס עלי שכופים את בעלה לגרשה, ואע"פ שרוב הראשונים חולקים, מ"מ יתכן שהיינו משום חומר איסור אשת איש, אבל לגבי היתר חדר"ג ניתן לסמוך על שיטת הרמב"ם.

הראשון שנחת לחידוש זה הוא התומים בספרו בני אהובה (אישות פי"ד הט"ו) שכתב על דברי הרמ"א סי' עז ס"א, שבעל המורד באשתו ורוצה לגרשה אינו נחשב מורד לעניין זה שמוסיפים על כתובתה:

ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות, ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת איתו ואין מוציאין מיד המוחזק. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות, מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי. ואף על פי דלא קי"ל כרמב"ם, היינו לגבי אשה, בספק איסור דאורייתא, דשמא נתנה עיניה באחר, דגט מעושה פסול שלא כדין, וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה, אבל בעניין חרם דרבינו גרשום, וגם רק בעניין ממון, כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרם דרבינו גרשום ופטור ממזונות. דהא לדינא דרמב"ם אפילו לגרשה בעל כרחה מותר, ולית כאן חרם דרבינו גרשום, וגם אין להוסיף כתובה, ולא להקרא מורד כלל, זה מה שנראה לי בדעת רמ"א, ולענ"ד נכון וברור הוא.

כעין זה כתב גם בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צג:

והרי שיטת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין לגרש... ועכ"פ חזינן דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא דהרא"ש כתב מי יכניס את עצמו לפלוגתא דרבוותא לעשות גט מעושה שלא כדין, והובא גם בטוא"ע סי' ע"ז, מ"מ לעניין חדר"ג דלשיטת כמה פוסקים הוא רק דרבנן פשיטא דיש לצרף שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דלא גרע כח האיש מכח האשה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב, וא"כ בדטוען מאיסה עלי מהראוי להתיר לגרש בעל כרחה, ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוררת כהא דנד"ד שהיא חרשת יש להקל, וכן יש להתיר לו לישא אחרת ע"י מאה רבנים.

אמנם יש לציין שבדברי הבני אהובה לא מצאנו היתר מפורש לישא אשה על אשתו, והוא כותב בפירוש וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה, וכן בהמשך כתב שני טעמים: אבל בעניין חרם דרבינו גרשום, וגם רק בעניין ממון, כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו, א"כ קשה לכאורה להתיר על סמך דבריו. וגם המהרש"ם יתכן שלא כתב כן אלא כצירוף למה שצידד לפני כן באותה תשובה להקל משום שאותה אשה היתה חרשת וקידושיה אינם אלא מדרבנן, ועוד צדדים נוספים כמבואר למעיין בדבריו.

בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) סי' קלב צידד להקל מטעם דומה, ומבאר שם שרגמ"ה עצמו סובר להלכה כתקנת דינא דמתיבתא שבאומרת מאיס עלי כופים את הבעל לגרש, וא"כ יש לומר שכשתקן רגמ"ה שלא לגרש אשה בעל כרחה, לא תקן כך במקום שהבעל אומר מאיסה עלי. ואף על פי שלעניין בעל לא קי"ל כדינא דמתיבתא בזמנינו, מ"מ תקנת רגמ"ה לא נאמרה באופן כזה. ועוד האריך לדון בעניין זה אולם בסוף דבריו מסיק:

ומ"מ כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה, משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי. ועי' במהרי"ק סוף שרש ס"ג שאם יתירו במורדת יבואו כו', כך י"ל על נדון זה.

וכן בשו"ת באר משה קונטרס בנין ירושלים האריך לצדד להקל להתיר, אולם מסקנת דבריו שאין להקל אלא בצירוף טעם נוסף, וכעין דברי הצמח צדק הנ"ל:

ולא עוד דאפילו אם אין לה שום סי' שוטה רק דמאיסה עליו ויש אמתלא אמיתית והיא אינה מרוצת לקבל גט בשום אופן גם כן יש מקום גדול לסלק חרגמ"ה, ע"פ שטת הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות ה"ח) דאם טוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא, וא"כ לפמ"ש הרא"ש בתשו' (כלל מב) דלא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש, א"כ בטוען הוא מאיסה עלי נראה ג"כ לכאורה דיכול לגרשה בע"כ. וכן מצאתי בצמח צדק החדש ח"א (סי' קלב) שהקיל למעשה בעניין זה דלא מיתדר ליה עם אשתו וטוען מאיסה עלי בצירוף מצות קיום פ"ו היכא שכבר מעוגן ששה שנים יעו"ש שהאריך בזה. וא"כ לפי דברי הנוב"י קמא אה"ע (סי' א) דגירושין בע"כ חמור מלישא אחרת, א"כ מכש"כ דיש להתיר לכאורה עפ"ז בטוען מאיסה לישא אשה עליה היכא דיש רגל"ד, ויש בזה אריכות דברים, ואכמ"ל, דחלילה להחליט כן למעשה דגם שטת הרמב"ם גבי טענת מאיס אינו מוחלט לכו"ע, ורק היכא דאיכא עוד צדדים יש להקל ג"כ מטעם זה, וכמו שמצינו למרן הצ"צ שם שהקיל בזה למעשה.

אמנם זו פשטות דברי הרמ"א סי' קיז סי"א שכתב:

אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו, ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה.

והטעם לכך שאין כופים אותו להיות עמה מקורו מדינה של אשה שטוענת מאיס עלי, כמו שכתב בביאור הגר"א שם, ומבואר שלא התירו חדר"ג לגרש בעל כרחה בטוען שאשתו מאוסה עליו, ואף בזה לא סומכים על דעת הרמב"ם לכפות בטענת מאיס עלי, ואם כן מנין לנו לחלק בין איסור זה לאיסור לישא שתי נשים.