חיוב אישה בגט בשל מאיסות, פירוד ממושך והעדר סיכוי לשלו''ב; ביאור דברי הגר''ח פאלאג'י

הנדון: חיוב אישה בשל מאיסות, פירוד ממושך והעדר סיכוי לשלו"ב; ביאור דברי הגר"ח פאלאג'י 

בפנינו ערעור על פסק דינו בית הדין האזורי מיום י"ז במרחשוון תשע"ח (6.11.2017) שמסקנתו:

בפנינו אישה צעירה שחיה בנפרד מבעלה תקופה העולה פי שלוש על הזמן שהייתה עימו, טוענת נגדו כדברים החמורים הנ"ל, ומונעת ממנו באכזריות לראות את ילדיו.

כל אלו מצביעים בעליל על תהום עמוקה הפעורה בין הצדדים, כאשר האחריות של האישה לכך גדולה מאוד. יש 'אמתלא ברורה' למאיסות מצד הבעל והתנהגות של רוע מצד האישה.

משכך מחליט בית הדין לחייב את האישה בגט.

בית הדין הנוכחי, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים באורך רוח ובקשב רב, הציע לצדדים מתווה שיסיים את הסכסוך בהסכמה – מתווה שכלל את גירושי הצדדים ואת עצירת הליך העברת משמורת הילדים לאב, מתוך הנחה שכשיתגרשו הצדדים ירד מפלס השנאה, והאם לא תמשיך במעשיה למניעת הסדרי השהות מהאב. המשיב נענה בחיוב להצעת בית הדין, אך המערערת התנגדה להצעה וממשיכה בסירובה להישמע להוראת בית הדין ולקבל את גיטה בהסכמה. לא נותר לנו אלא ליתן החלטה לגופו של ערעור.

הצדדים גרים בנפרד למעלה מארבע שנים. עיון בתיק בית הדין בכלל ובבקשות ובתגובות שהוצגו בפנינו בפרט מגלה את עומק הריחוק שבין הצדדים. אין ספק שהבעל מאס באישה. למרות דברי האישה שרצונה אך בשלום בית, לא ברור לנו רצונה האמיתי של האישה ומהי מטרתה בסירוב לקיים החלטת בית הדין – אם התנגדותה היא התנגדות טקטית במטרה להגיע להישגים כלשהם (שאיננו יודעים מה הם) או שיש לה סיבה אחרת. בין כך ובין כך אין ספק ששלום בית לא ייכון בין הצדדים ושהתנהלות האישה מזיקה לשני הצדדים ובוודאי פוגעת בילדיהם.

הטיעון המרכזי של האישה נסמך על המלצות מומחים שניתנו לפני כארבע שנים ועל החלטת בית הדין האזורי לפני כשלוש שנים (בהרכב קודם), לערוך ניסיון לחזור לשלום בית. לא ברור לנו כלל אם הצעות אלו היו מעשיות בזמנן, לאור סירובו של הבעל ולאור הטענות הקשות שהעלתה האישה נגדו המטילות צל כבד על תום ליבה בתביעתה לשלום בית – טענות קשות החוזרות בבקשותיה והמורות לכאורה, אם הם נכונות, שלא ייתכן שתרצה שלום בית, ואם אין הן נכונות וודאי שלא ייתכן שלום בית. בין כך ובין כך, אף אם נקבל את הטענה שהייתה אפשרות לשלום בית לפני כארבע שנים, משהעצים הסכסוך אין אפשרות לפוטרו, וכדאמרו חז"ל בסנהדרין (דף ז ע"א):

אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח – רווח. אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיון דקם – קם.

וביאר רש"י שם:

לצינורא דבידקא – כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים. ואם אינו סותמו מיד, הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו, והיינו דקאמר קרא "פוטר מים ראשית מדון" כלומר ראשית מדון ומריבה דומה לפוטר מים. "פוטר" – פותח, כמו "פטר רחם" (שמות יג).

לגודא דגמלא – דפין של גשר, בתחילה כשדורסין עליהם מנענעות, וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן, והכי נמי כשאדם מרבה בקטטה מתחזקת ובאה.

ועיין שם ביד רמ"ה, וזו לשונו:

אמר רב הונא האי תיגרא לא דמו אלא לצינורא – כלומר הריב דומה לפריצת הנהר כשהוא מלא על כל גדותיו ופורץ לעשות לו דרך מזה ומזה ואותן פרצות נראין מתחילה כצינורות קטנים אם סותמין אותם מיד מוטב ואם לאו הפרץ נרחב הולך ושוב אין לסתמו והכי קאמר קרא: "ראשית מדון" כ"פוטר מים" – מה פוטר מים אם פטרן מתחלה נפטרין והולכין להן, ואם לאו אינו יכול לפוטרן, אף מדון אם פטרו מתחילה נפטר ואם לאו אינו יכול לפוטרו.

כפי שנכתב בהחלטתנו מיום כ"ה באדר תשע"ח (12.3.2018), בדרך כלל אין בית הדין הגדול מתערב בהתרשמותו של בית הדין האזורי שלפניו מתנהל התיק זמן רב, והוא שבא במגע ישיר ורציף עם הצדדים. וכך כאן – הואיל ועיקרו של פסק הדין נשוא הערעור הוא התרשמותו של בית הדין האזורי שבנסיבות התיק אין סיכוי כלל לשלום בית, מה שבין היתר הוביל למסקנתו שיש להורות על חיובה של האישה בקבלת גיטה ושיש לדחות את טענותיה של האישה שעדיין יש סיכוי לכך. אך במקרה שלפנינו, גם במה שהוצג בפנינו יש בו כדי לקבוע שהתרשמות בית הדין הייתה התרשמות נכונה.

נוסיף ונאמר: בנידון דידן הצדדים פרודים כבר למעלה מארבע שנים, וכבר ידועים דברי הגאון רבי חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב), וזו לשונו:

בדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים [...] וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות [...] שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".

מבואר מדבריו דהיכא שנראה לבית הדין שאין סיכויים לשלום בית ושהמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על בית הדין להשתדל שיתגרשו זה מזו.