חושאן נ' מועצה מקומית ואח'

פסק דין

1.מונחת בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן- המועצה המקומית) לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

2.התובעים, שהינם עובדי המועצה המקומית, מזה שנים רבות, הגישו תביעה ביום 25.5.2011 למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם זכאים לפנסיה תקציבית ממועד תחילת עבודתם וכי המעבר לפנסיה צוברת, בטל ומבוטל.

לטענתם, עם תחילת עבודתם בנתבעת (התובעים 1-2, 4-11 ו – 13 החלו לעבוד במועצה במועדים שונים בשנת 1999, התובעת 14 החלה את עבודתה בשנת 1998 והתובעים 3 ו – 12 החלו את עבודתם בשנת 2000), הם בוטחו בפנסיה תקציבית. במועד כלשהו במהלך חודש ספטמבר 2000 או בסמוך לכך, יו"ר ועד העובדים דאז, החל להחתים את העובדים במועצה על טפסים לצורך מעבר מפנסיה תקציבית לביטוח מנהלים, תוך שהוא משכנע את העובדים בכדאיות המעבר. חלק מהתובעים חתמו על הטפסים ואילו חתימותיהם של יתר התובעים זויפו. עוד נטען כי, התובעים לא קיבלו הסבר על משמעות המעבר מפנסיה תקציבית לביטוח מנהלים.

התובעים הוסיפו כי עם הזמן בוטלו פוליסות ביטוח המנהלים אליהם צורפו במועד המעבר וזאת בגין אי העברת תשלומים על ידי המועצה. במקום הפוליסות שבוטלו נפתחו פוליסות חדשות.

3.לטענת המועצה, עילת התביעה נולדה במועד המעבר של התובעים מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, בחודש ספטמבר 2000 או בסמוך לכך. עילה זו התיישנה זה מכבר, בחלוף למעלה מ – 7 שנים ממועד המעבר ועד למועד הגשת התביעה בחודש מאי 2011.

בהסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת מיום 3.3.1999 (להלן – הסכם המעבר) עוגן המעבר של עובדי המגזר הציבורי לרבות עובדי הרשויות המקומיות מביטוח בפנסיה תקציבית לביטוח בפנסיה צוברת. לפי ההסכם, עובדים קבועים שבוטחו עד למועד חתימת ההסכם בפנסיה תקציבית ימשיכו להיות מבוטחים בתוכנית פנסיה זו. מנגד, עובדים חדשים ועובדים קיימים שבמועד הקובע היו מבוטחים בפנסיה צוברת יבוטחו בפנסיה צוברת.

בשל סכסוך קיבוצי – לא יושם הסכם המעבר בפועל ברשויות המקומיות וביום 26.7.2001 נחתם הסכם קיבוצי נוסף (להלן – הסכם 2001) במסגרתו נקבע כי הסכם המעבר יכנס לתוקפו ברשויות המקומיות ביום 1.11.2001 (להלן – היום הקובע). לטענת המועצה, הסכם המעבר לא ביצע אבחנה בין עובדים שהיו זכאים להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית במועד הקובע ואולם מסיבות כאלו או אחרות בוטחו בפנסיה צוברת, לבין עובדים שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת, בשל העדר זכאות לפנסיה תקציבית.

התובעים, שהחלו לעבוד במועצה לאחר שנחתם הסכם המעבר, בוטחו בפנסיה צוברת בתוכנית ביטוח מנהלים, לאחר שחתמו על טפסי הצטרפות ולאחר שקיבלו הסבר מפורט מסוכן הביטוח. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי השינוי במסלול הפנסיה בא לידי ביטוי בתלושי השכר של התובעים ועל כן, הם היו מודעים למעבר. לטענת המועצה, מדברי ב"כ התובעים במסגרת הדיון המוקדם לפיהם התובעים חששו מהגשת תביעה בשל חילופי שלטון במועצה (עמ' 1 ש' 18-21 לפרוטוקול), עולה כי התובעים היו מודעים לביטוחם בפנסיה צוברת, אלא שחששות כאלו ואחרים מנעו מהם להגיש תביעה.

עוד צוין כי כבר בחודש יוני 2007 מונתה וועדה קרואה, כך שהתובעים יכלו להגיש את התביעה בסמוך לאותו מועד.

זאת ועוד, המועצה הציגה מסמכים של כל תובע כגון: הצעת הצטרפות לביטוח מנהלים, טופס הצהרת בריאות עליו חתום המבוטח, הודעה לעובד על אי תשלום פרמיות ושאלון חיתום עליו חתום המבוטח, המעידים על ידיעת התובעים בדבר ביטוחם בביטוח מנהלים, בסמוך למעבר ו/או בתוך תקופת ההתיישנות.

מכאן, שהתובעים היו מודעים היטב למסלול הפנסיה שבו בוטחו ולא חל בעניינם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

המועצה הוסיפה כי בניגוד לטענת ב"כ התובעים במהלך הדיון המוקדם, עילת התביעה נעוצה בעצם המעבר מסלול פנסיה תקציבית למסלול של פנסיה צוברת. לפיכך, אין המדובר בזכויות המתגבשות בעת הפרישה, אלא המדובר בזכות שהתגבשה כבר במועד המעבר, בשנת 2000.

4.הנתבעת 2 הצטרפה לכל האמור בסיכומי המועצה והוסיפה כי לעניין טענת התיישנות, יש אבחנה בין עילה המתייחסת למסלול הפנסיה (תקציבית או צוברת) לבין עילה המתייחסת לזכאות לקבל תשלומי פנסיה ושיעורה. קביעת מסלול הפנסיה מהווה קביעת "סטטוס" שיש לו השפעות מהותיות גם לאורך תקופת העבודה ולא רק ביציאה לגמלאות כגון בניכוי הפרשת העובד לפנסיה צוברת מידי חודש בחודשו לעומת העדר הפרשות מצד העובד בפנסיה תקציבית. לפיכך, מעמדו של עובד כמבוטח בפנסיה תקציבית או צוברת אינו יכול "להיפתח מחדש" עם הגיעו של העובד לגיל הפרישה.

5.התובעים מתנגדים לבקשה.

לטענתם, בניגוד לנטען על ידי המועצה, ביום הקובע לפי הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, הם לא היו מבוטחים בפנסיה צוברת, מאחר שבאותה תקופה, המועצה לא העבירה את תשלומי הפנסיה הצוברת לתעודתם. הביטוח שנעשה לתובעים אינו עונה להגדרת פנסיה צוברת וגם מטעם זה, התובעים המשיכו להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית.

העברתם של התובעים לביטוח מנהלים בוצע ממניעים אישיים של עובדי מועצה שיזמו את ההליך לצורך הפקת רווחים אישיים, תוך זיוף חתימות התובעים ובעלי זכות החתימה במועצה.

לטענתם, עילת התובענה נולדה בעת שקיבלו את תשובת המועצה המבהירה להם שאין בכוונתה לשלם להם פנסיה תקציבית. לאורך כל השנים, המועצה התחמקה ממתן תשובה ורק כעת במסגרת כתב ההגנה נמסרה תשובת המועצה.

עוד נטען, כי לתובעים קמה עילת תובענה נוספת במועד יציאתם לפנסיה, מועד אשר טרם הגיע ולפיכך, לא ניתן לטעון שתביעת התובעים התיישנה.

התובעים הוסיפו כי סוגיית התיישנות תביעת פנסיה כבר עלתה מספר פעמים בפסיקה ונדחתה. לטענתם, ניתן לראות את מקור העילה בפסק דינו של בג"ץ בעניין איתנה ניב (בג"ץ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 9.10.2002)] וזאת כפי שנקבע בפרשת לאה פס [ע"ע 535/08, 189/09 שירותי בריאות כללית נ' לאה פס (ניתן ביום 1.12.2010)]. כך גם, בפרשת בן ציון פרחי [ע"ע 109/09 בן ציון פרחי נ' בזק (ניתן ביום 11.7.2010)] נקבע כי המועד לבחינת התיישנות תביעה בעניין בחירה במסלול פנסיה הוא מועד הבחירה או מועד הפרישה.