חולודנקו נ' מוזר ואח'

פסק דין

בפני שני ערעורים ששמעתי במאוחד.

האחד, ערעור על החלטת הרשמת נחליאלי-חיאט (בתיק ע"ר 21763-12-09), מיום 3.12.09 (להלן: "החלטת הרשמת השניה"), בבקשה לעיון חוזר על החלטתה מיום 2.11.09 (להלן: "החלטת הרשמת הראשונה"), ולפיה החליטה להשאיר על כנה את החלטתה הראשונה בכל הנוגע לתשלום הוצאות למשיבים. בבקשה הראשונה קבעה הרשמת, כי יש לצרף את המדינה כמשיבה נוספת במסגרת ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתיק ע.א. 1209/09 (להלן: "הערעור למחוזי"), וחייבה את המערער בתשלום הוצאות למשיבים בגין הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ .

השני, ערעור על החלטת הרשם חגי ברנר (בתיק ע"ר 7912-08-10), מיום 24.5.10, אשר דחה את בקשת המערער לפטור מן האגרה בקשר לערעור הנ"ל, שהוגש על החלטת הרשמת השניה (להלן: "החלטת הרשם").

הערעור על החלטת הרשמת השניה

המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בבית משפט שלום. יחד עם התובענה הגיש בקשה לפטור מן האגרה, אשר נדחתה על ידי הרשם כהן. ערעור שהוגש לבית משפט השלום על החלטת הרשם כהן, נדחה על ידי כב' השופט סובול.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של השופט סובול לבית משפט המחוזי, אולם מסיבה כלשהי לא צירף אליו את המדינה, שהיתה בעל דין בערכאה דלמטה, כמשיבה. לאור כך הגיש המערער בקשה להוספת המדינה כבעל דין, שנדונה בפני הרשמת. הרשמת הורתה למשיבים להשיב על בקשת הצירוף.

בהחלטת הרשמת הראשונה, התייחסה הרשמת לעקרונות הנוהגים בצירוף בעל דין בערכאת הערעור, מצאה, כי לאור עקרונות אלה יש לצרף את המדינה כבעל דין, הורתה על צירופה "אך בשל מועד הגשת הבקשה על ידי המבקש, ומשלא מצוי הסבר סביר בטענות המבקש מדוע פנה בבקשה רק עתה", מצאה לחייבו בהוצאות בגין הבקשה בסך 3,000 ₪.

המערער לא שקט על שמריו והגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת הרשמת הראשונה, ככל שהיא נוגעת לחיובו בהוצאות.

בהחלטת הרשמת השניה, דחתה הרשמת את בקשתו, קבעה כי התנהלות המערער בפנייתו לבית המשפט לצירוף המדינה כמשיבה לאחר כמחצית השנה וללא מתן הסבר מדוע פנה בענין זה לאחר תקופה כה ממושכת, אינה סבירה. מה גם, שהמערער לא נימק את בקשת הצירוף ונגרמה למשיבים הכבדה, כמו גם הוצאות, אשר מזכים אותם בהחזר הוצאותיהם. הרשמת הוסיפה, כי מצבו הכלכלי של המערער אינו רלבנטי כלל לפסיקת ההוצאות. השיקולים שעל בית משפט להביאם בחשבון הינם התנהלותו, ההפסד הכספי שגרם לצד שכנגד והתנהלותו הפסולה ועוד.

בערעור שבפני טוען המערער, כי יש להתערב בהחלטתה של הרשמת ולבטלה.

לטענתו, הערעור אליו ביקש לצרף את המדינה נדחה בהסכמתו, תוך חיובו בתשלום סך של 5,000 ₪ כהוצאות למשיבים; סכום זה יש בו כדי לפצותם גם על הטרחה שנגרמה להם כתוצאה מהבקשה נשוא החלטת הרשמת.

עוד טוען הוא, כי לא היה כלל מקום לצרף את המדינה כמשיבה בערעור, וגם מטעם זה לא היה מקום לחייבו בהוצאות.

דין הערעור להידחות.

הלכה היא, כי "פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון הענין... אופן ניהול הדיון על ידי בעל דין הוא אחד השיקולים שניתן להביאו בחשבון בעת הטלת ההוצאות" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 550). אין בית משפט של הערעור מתערב בענין פסיקת ההוצאות הנתון, כאמור, לשיקול דעת של הערכאה קמא אלא אם שיקול הדעת מוטעה באורח קיצוני, או מופרך מעיקרו. לא זה המקרה שבפנינו.

הרשמת שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים לענין, קרי, הטרחה שנגרמה לב"כ המשיבים, אשר היה עליהם להשיב לבקשה לצירוף המדינה כמשיב, בקשה שהוגשה ללא כל נימוק בשלב מאוחר של הדיון, ועל כן בדין חייבה הרשמת את המערער בהוצאותיהם. יש להוסיף ולהדגיש לענין זה, כי ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך.

העובדה כי המערער חוייב בתשלום הוצאות הערעור עצמו, אין בה כדי להועיל. המדובר בשני הליכים נפרדים שהחיוב בהוצאותיהם נתון לשיקול דעת הערכאה שפסקה אותם. זאת גם זאת, שהחלטת הרשמת ניתנה עוד בטרם התקיים הדיון בערעור בו נפסקו ההוצאות על ידי ערכאת הערעור שדחתה את הערעור.

אין גם כל ממש בטענת המערער כי לא היה מקום לצרף את המדינה לערעור.

תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת, יהיה משיב בערעור". הואיל והמדינה היתה צד בהליך בפני בית משפט קמא, היה מקום מלכתחילה לצרפה כבעל דין בערעור.

בין כך ובין כך, המערער הוא שבחר להגיש בקשה לצירופה של המדינה ואין לו להלין אלא על עצמו, בין אם היה מקום לצרפה ובין אם לאו, על הטרחה הנוספת שגרם למשיבים.