חובת אישור הסכם המהווה השלמה להסכם ממון או גירושין, אף אם הוגדר 'הסכם מכר', ובטלותו

א.לפני בית הדין ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום כ' באב התשפ"א (29.7.21), החלטה שקבעה:

התקבלה תגובת האיש בהתאם להחלטה מתאריך י"ב באב התשפ"א (21.7.21) ולבקשת האישה להורות על ביטול הסכם המכר שנחתם על ידי הצדדים ואושר בתאריך כ"ו בתמוז התשפ"א (6.7.21).

לאחר העיון בבקשה ובתגובה ובנספחים, לאור העובדה שהאישה הייתה מיוצגת בעת חתימת ההסכם, כמו גם לאור העובדה שמרבית טענות האישה בבקשתה נשואת ההחלטה האמורה מתייחסות להחלטות חלוטות זה שנים – הבקשה נדחית.

הצדדים הופיעו לפנינו וטענו את טענותיהם:

לדברי המערערת:

א. חתימתה על ההסכם הייתה ללא הבנת פרטי הדברים;

ב. אין מקום שתתחייב לשלם למשיב את דמי השימוש שנקבעו בהסכם הגירושין (ועל פיו בהסכם המכר), שלדבריה לא היה הסכם הוגן;

ג. כן אין מקום לחיוב (שלא מכוח ההסכם) בדמי שימוש מהיום שהגיע הבן הקטן לגיל שמונה־עשרה, אף שמאז הייתה דירת הצדדים אמורה להימכר, מפני שהמשיב לא תבע פירוק שיתוף.

לדברי המשיב:

א. המערערת חתמה על ההסכם במעמד בא כוחה והייתה מודעת לפרטיו, ולכן שלחה באת כוח המשיב את ההסכם לאישור בית הדין ובית הדין אישרו;

ב. ההסכם הוא הסכם מכר ועקרונית אינו נזקק לאישור בית הדין ככל הסכם מכר בין שני צדדים, משכך אפשר לאוכפו בכל מקום;

ג. הפנייה לבית הדין הייתה כדי ליתן פסק דין בתביעה לחלוקת רכוש שהגיש המשיב.

שני הצדדים מודים שהצדדים לא הופיעו לפני בית הדין לאישור ההסכם ומשכך בית הדין לא בדק ובחן את הבנתם את ההסכם ואת הסכמתם להסכם זה.

ב.נבהיר תחילה את העובדות:

הצדדים התגרשו ביום ה' באייר התשע"ג (15.4.13), בעת הגירושין נקבע שענייני הרכוש יידונו אחרי סידור הגט.

לאחר הדיון [האחרון בהליך דאז] שנערך בבית הדין האזורי ביום י"ג במרחשון התשע"ו (26.10.15) שבו העלו הצדדים טענותיהם לגבי פירוק השיתוף, דמי מזונות, תשלום המשכנתה ותביעת האיש לדמי שימוש הגיעו הצדדים להסכמות בכל העניינים שביניהם. בהסכם נקבע:

בסיוע בית הדין הגיעו הצדדים להסכמות, כדלהלן:

1.עד לחודש מרץ 2018 (עת הגיע הבן לגיל שמונה־עשרה) האישה תמשיך להתגורר עם הילדים בדירה ותשלם את תשלומי המשכנתה.