חדאד נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 24.3.11 ע"י כב' השופט ס. נשיא א. סלאמה בתיק תת"ע 3863-09-08.

המערער הובא לדין בגין כך שביום 2.8.08 בשעה 03:00 נהג ברח' המוסכים 51, בחיפה, ברכב בהיותו שיכור. בדיקת הינשוף הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 370 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. על יסוד כך ייחסה לו המשיבה עבירות לפי סעיפים 62 (3), 64ב (א), סעיף 39א' הכל לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961 ותקנה 169א לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

המערער כפר בעובדות כתב האישום, בית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיעו בדין.

בית משפט לתעבורה שמע את טענות הצדדים לעונש והטיל על המערער את העונשים הבאים:

6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כמפורט בגזר הדין, 1,600 ₪ קנס, פסילה על תנאי של 5 חודשים ולמשך 3 שנים ופסילה בפועל של 28 חודשים.

הערעור מופנה כנגד גזר דינו של בית משפט לתעבורה.

המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת. לדעת המערער בית משפט לתעבורה שגה כאשר לא נתן ביטוי לעובדה כי המדובר בריכוז אלכוהול שאינו גבוה ואף קרוב לסף הנמוך שמהווה בסיס להגשת כתבי אישום בעבירות של נהיגה בשכרות, קרי, 290 מק"ג.

המדובר במערער שלחובתו 47 הרשעות קודמות כשברובן עבירות טכניות. הוא נוהג מאז 1983. הנהיגה הינה עיסוקו ומדי יום נוהג קילומטרים רבים. עבודתו מחייבת את המערער לנסוע בכל רחבי הארץ ולכן הוא זקוק לרשיון הנהיגה.

המדובר באב ל- 5 קטינים כשהוא המפרנס היחיד.

לדעת המערער טעה בית משפט לתעבורה כשלא סטה מפסילת המינימום הקבועה בחוק והטיל עונש של 28 חודשים - ראו סעיף 11 להודעת הערעור.

ב"כ המערער צמצם בפתח הדיון בערעור את הערעור לעונש הפסילה בפועל.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור כי לטעמו העונש אינו חמור כלל ועיקר. המשיבה הפנתה לעברו התעבורתי של המערער שכולל 15 עבירות מהירות, 3 עבירות של אי עצירה בתמרור עצור, מעבר באור אדום, פניית פרסה ונהיגה בזמן פסילה.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער הורשע בעבירה חמורה של נהיגה בשכרות שלצידה נקבע עונש פסילה מינימאלי של 24 חודשים, עונש זה קובע את הסף הנמוך שעל בית משפט לתעבורה להטיל וכי במידה ויסטה ממנו לקולא ויטיל עונש הנמוך מעונש המינימום, מוטלת עליו החובה לנמק זאת.

אין בהטלת עונש פסילה העולה על עונש המינימום כדי לחייב את בית המשפט במתן נימוקים מלבד הנימוקים שהנחו אותו בקביעת העונש.

על כן אינני מקבל את טענת ב"כ המערער שבית משפט לתעבורה שגה כאשר הטיל עונש פסילה על המערער העולה על עונש המינימום. על בית המשפט לבחון האם העונש שהוטל על המערער חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

זאת ועוד אין לשכוח כי המדובר בעבירה שהמחוקק קבע לצידה עונש פסילה מינימאלי כשעל קביעת עונש המינימום נאמר ברע"פ 8387/06 אמרה איילא נגד מדינת ישראל (2006) כי:

"לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד להרתיע כל נהג ונהג. גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." - ראו גם רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נגד מדינת ישראל (2007).

בנסיבות הענין וכמי שמשמש כנהג מקצועי, ראוי שיקפיד על קיום הוראות החוק ולא ינהג בהיותו שיכור עבירה זו חמורה ועלולה לסכן רבים מהמשתמשים בדרך. על כן לא ניתן לומר כי העונש שהוטל על המערער חמור עד למידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב,גם כן, בעונש המאסר המותנה שהוטל.