חג אז י נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 28.10.10 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק תת"ע 899-07-09.

המערער הוזמן לדיון ליום 12.7.09 עקב זאת שנמצא ביום 21.3.09 נוהג ברכב במקום ציבורי כשהוא שיכור. בבדיקת הינשוף עלה כי נמצא בגופו ריכוז של 330 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. על יסוד עובדות אלו ייחסה לו המשיבה עבירות לפי סעיפים 62 (3), 64ב (א), 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961 ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

המערער לא התייצב לדיון והורשע בהעדרו.

ביום 10.11.09 נדחה הדיון לבקשת המערער ליום 25.11.09 כדי לאפשר למערער לשכור שירותיו של עורך דין.

ביום 28.10.10 התייצב המערער יחד עם עורך דין מטעמו אשר ביקש דחייה כדי לאפשר לו לנהל מו"מ עם המשיבה.

בית המשפט דחה את בקשתו ושמע את טענות הצדדים וגזר על המערער את העונשים הבאים:

פסילה בפועל של 24 חודשים, בניכוי חודש פסילה מנהלית, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ שישולם ב-10 תשלומים.

הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה שלא לדחות את הדיון ולאפשר לב"כ המערער לפנות למשיבה ולנהל איתה מו"מ, לחילופין טען כי היה על בית המשפט לאפשר למערער לחזור בו מההודאה ולחילופי חילופין טען כי העונש שהושת עליו חמור מדי.

המשיבה לא התייצבה לדיון ועמדתה לא נשמעה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בית המשפט לתעבורה ובטיעוני ב"כ המערער, אני מחליט לדחות את הערעור.

מעיון בפרוטוקול בית המשפט לתעבורה בישיבה ביום 28.10.2010 עולה כי הסנגור לא הגיש בקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר ואף לא ביקש זאת בעל פה, מה גם, שהמערער מסר ביום 10.11.09 לבית המשפט לתעבורה כי הוא "...מודה שזו הפעם הראשונה שעליתי על הרכב כשהייתי שיכור ואני יודע שהפסילה היא לשנתיים...". (ראה פרוט' של יום 10.11.09, שורה 22).

גם בישיבה מיום 10.11.09 המערער לא ביקש לבטל את הרשעתו שניתנה בהעדרו.

בנסיבות הנ"ל לא היה זה ראוי להעלות את הבקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר בערכאת הערעור. משלא נתבקשה הערכאה הדיונית לעשות כן.

זאת ועוד, מדברי המערער עולה באופן ברור כי הוא מודה בעבירה שיוחסה לו ולא שמעתי מפיו של ב"כ המערער טענות שיש בהן כדי לבסס כפירה בעובדות כתב האישום. לענין חזרה מהודאה והנסיבות שבהן נוטה בית המשפט להתיר זאת ראו ע"פ 3227/10 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 9.5.10), ראו גם ע"פ 3754/91 סמחאת נגד מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 798.

בנסיבות הנ"ל לא מצאתי מקום להיעתר לחלק זה של הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין ועל כן אני מחליט לדחותו.

גם הערעור לעניין העונש דינו להדחות.

בית המשפט לתעבורה הטיל את עונש המינימום הקבוע בחוק וזאת לאחר שאפשר לסנגור להביא בפניו את הטענות לעונש.

כדרכה של ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן- ראו לעניין זה ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 66891/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.09).

עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים החריגים הנ"ל.