חג'ג' נ' עירית באר-שבע

פסק דין

מדובר בערעור על הכרעת דינו של כב' השופט ברסלר-גונן מיום 23.1.12 בתו"ח 2537/08 עירית ב"ש נ' חגג' ואח', ובגזר דינו של כב' השופט ברסלר-גונן בתיק האמור מיום 11.7.12.

כללי

כנגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו אי קיום צווי בימ"ש, עבירות לפי ס' 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965 (להלן: "החוק") ולפי ס' 118 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), כן הורשע המערער בעבירות של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין בלא היתר, עבירות לפי ס' 145 (א) ו-204 (א) לחוק.

לפי כתב האישום בוצעו העבירות במקרקעין הידועים כגוש 40113, חלקה 1 צפונית לדרך 25 בנ"צ 181878/571013 ברחוב שלושת המצפים בבאר שבע (להלן: "המקרקעין").

ברקע להליך שהתנהל בפני בימ"ש קמא עמדו הליכים קודמים ובהם הליכים שנוהלו נגד הנאשם בתיק עמ"ק 4610/04 (להלן: "ההליך המקורי"), אז הורשע המערער בעבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ובמסגרת גזר הדין שניתן ביום 26.2.06 באותו תיק, הצטווה המערער להרוס מבנה אשר שימש כגן אירועים (להלן: "המבנה"). בנוסף הורשע המערער באותו יום גם בניהול עסק ללא רישיון וזאת בתיק עמ"ק 3128/05 וביהמ"ש ציווה עליו לסגור את העסק (גן האירועים) שהתנהל במקרקעין וזאת החל מיום 26.8.06.

המערער קיבל אורכות הן להריסת המבנה והן לסגירת העסק עד ליום 14.10.07.

בהכרעת הדין שניתנה ע"י בימ"ש קמא מיום 23.1.12 הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ובגזר דינו של בימ"ש קמא מיום 11.7.12 גזר ביהמ"ש על המערער עונש מאסר בן 5 חודשים שירוצו בעבודות שירות, מאסר ע"ת לתקופה של 3 חודשים וקנס בסך 110,000 ₪ או 110 ימי מאסר תמורתו. כן הורה בימ"ש קמא למערער לחתום על התחייבות נוספת להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה ולחוק רישוי עסקים, וזאת ע"ס של 100,000 ₪ למשך 3 שנים.

כתב האישום שעמד בפני בימ"ש קמא

במסגרת האישום הראשון בתיק שהתנהל בפני בימ"ש קמא, יחסה המאשימה לנאשם הפרת צווי בימ"ש שניתנו בתיקי עמ"ק 4610/04 ו-3128/05 כיוון שלא הרס את המבנה ולא סגר את העסק במועדים שנקבעו. לטענת המאשימה, המבנה שהיה צריך להיהרס, נהרס רק לאחר המועד שהיה על המערער לעשות זאת, וגם זאת רק באופן זמני, כאשר רצפת המבנה כלל לא נהרסה ע"י המערער, אלא נהרסה ע"י המאשימה בשלב מאוחר יותר. המאשימה יחסה למערער את בנייתו מחדש של המבנה ביחד עם אחרים.

באישום השני יחסה המאשימה למערער את העובדה שהוא המחזיק של המקרקעין ומי שהוחזק כבעלים של המקרקעין וכי בסמוך לחודש 10/08 הוקמה במקרקעין סככת מתכת סגורה בשטח של כ-800 מ"ר ששימשה לגן אירועים (להלן: "הסככה").

המאשימה יחסה את הקמת הגן וניהולו לנאשמים נוספים באותו כתב אישום, וכן נטען בכתב האישום כי ביום 26.10.08 הוצא צו הריסה מינהלי לעבודות הקמת הסככה (להלן: "הצו המינהלי").

במסגרת האישום האמור, יחסה המאשימה למערער ולנאשמים אחרים באותו כתב אישום (להלן: "הנאשמים האחרים") את העובדות אשר על פיהן הם פירקו את הסככה ביום 26.1.09 אך יומיים לאחר מכן ביום 28.1.09 הקימו אותה מחדש, כן נטען בכתב האישום שביום 1.2.09 נהרסה הסככה ע"י המאשימה אך למרות זאת ביום 10.5.09 ביצעו המערער והנאשמים האחרים עבודות ריצוף במקרקעין בשטח של 1000 מ"ר.

לטענת המאשימה, החל מהמועד בו היה על הנאשם להרוס את המבנה ולסגור את העסק (4.10.07) ועד למועד בו בוצע בסופו של דבר צו ההריסה (24.6.09) עשו המערער והנאשמים האחרים שימושים חורגים במקרקעין ללא היתר.

טענות הצדדים

בכתב הערעור ציין ב"כ המערער בין היתר כי טעה ביהמ"ש כשלא קיבל את טענת המערער כי השכיר המקרקעין מושא כתב האישום לנאשמים האחרים עוד בשנת 2007 וכי הגשת כתב האישום נגדו משנת 2008 כשאינו מפעיל את המקום אינה עולה עם מדיניות ראוייה. כן ציין ב"כ המערער, כי בעת הרלבנטית היה קיים הסדר בין ב"כ המערער דאז לבין התובעת של עירית ב"ש שלפיו מועד ביצוע ההריסה יוארך עד יום 16.6.09. בנוסף טען ב"כ המערער בין היתר כי מיום שהשכיר המערער המקום לנאשמים האחרים, חדל מלנהל עסק כלשהו ולא ניתן לראותו כמי שמפר צו כלשהו.

בנוסף ציין ב"כ המערער כי המאשימה לא הציגה כל ראיה לכך שהמערער עסק בביצוע עבודות במקרקעין, לרבות הקמת הסככה הנטענת או השתמש במקום ואין ראיה כי קיבל את צו ההריסה המנהלי.

באשר לראיות שעמדו בפני ביהמ"ש, ציין ב"כ המערער כי מכלל דברי העדים שהעידו בפני ביהמ"ש, לא ניתן ללמוד כי המערער ביצע את העבירות בהן הורשע.

טענה נוספת שטען ב"כ המערער נגעה לכך שכתב האישום הוגש שלא ע"י התובע של הועדה המקומית אלא ע"י הועדה המחוזית, וכי למערער עומדת טענה של הגנה מן הצדק, מאחר והמאשימה מחקה נאשם נוסף מכתב האישום שהיה בעל אחריות ישירה לביצוע העבירות וזאת מבלי שהציג אישור פרקליטות לכך.

בסיפא לכתב הערעור טען ב"כ המערער כי העונשים שהוטלו על המערער הינם חמורים והקנס שהוטל אינו מידתי.