חברת רי/מקס חלוצים ואח' נ' עודה ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

התובעת 1 הינה שותפות, זכיינית של חברת רימקס ישראל, העוסקת בין היתר בשירותי תיווך נדל"ן.

התובעת 2, הינה מתווכת נדל"ן, אשר פועלת באמצעות ובמשרדי התובעת 1.

עניינה של תביעה זו הינה טענת התובעות לאי תשלום דמי תיווך מצד הנתבעים, עבור שירותי תיווך שניתנו להם על ידן.

להלן יובאו טענות הצדדים.

טענות התובעות:

ביום 04.07.11 חתמו הנתבעים על הסכם "בלעדיות", לתקופה של שישה חודשים (מיום 04.07.11 ועד ליום 04.01.12), לפיו התחייבו לשלם לתובעות בגין שירותי תיווך, סך של 2% בתוספת מע"מ ממחיר הדירה, וזאת מיד לאחר שייחתם הסכם מחייב ביחס לנכס (להלן: "הסכם המכר"). חתימת הנתבעים על הסכם הבלעדיות מהווה הזמנת שירותי תיווך בלעדיים מהתובעות, ללא החרגה כלשהי בדבר רוכשים פוטנציאלים כלשהם, אשר ניהלו מו"מ לרכישת נכס הנתבעים בטרם ההתקשרות עם התובעות.

ביום 25.08.11 נחתם הסכם מכר מחייב, לפיו עמדה התמורה בגין מכירת הנכס על סך של 1,160,000 ₪.

התובעות מציינות, כי על אף שכבר ניהלו הרוכשים מו"מ (אשר לא צלח) לרכישת נכס הנתבעים בטרם התקשרותם עימן, הפעילות המרובה שעשתה התובעת 2 לגבי הנכס, היא זו אשר השיבה את הרוכשים לשולחן המו"מ, והביאה לחתימת הסכם מכר מחייב בין הרוכשים לנתבעים.

התובעות דרשו מהנתבעים שישלמו את דמי התיווך, אשר התחייבו לשלם מיד עם החתימה על הסכם המכר המחייב, ואולם דרישה זו לא נענתה ונדחתה בטענות "מן הגורן ומן היקב", שהועלו במטרה לחמוק מהתשלום, ולבסוף הביעו התנגדותם לתשלום דמי התיווך.

התנאי לזכאותן של התובעות לדמי תיווך הינה חתימה על הזמנת שירותי תיווך ומכירת הנכס בתוך תקופת ההסכם, דבר שלטענתן התקיים במקרה דנן.

התובעות טוענות, כי הוכיחו, כי ביצעו את המוטל עליהן, לרבות פעולות שיווק הנכס, בכדי להוות את הגורם היעיל למכירתו. לטענתן, הן קיימו את חלקן בהסכם, אך התובעים מסרבים לשלם להן את התמורה בגין עבודתן, ובכך הפרו את התחייבויותיהם בהתאם להסכם.

התובעות מדגישות, כי הנתבעים חתמו על הסכם המכר של דירתם, תוך גמירות דעת ומרצונם החופשי, ולא לחצו ולא הכריחו את הנתבעים לחתום עליו. לדידן, חזקה על הנתבע 1, כעורך דין, כי מבין ויודע את משמעות חתימתו על הסכם מחייב וכי "חוזים יש לקיים".

זאת ועוד, לטענתן מחיר הנכס כפי שנמכר לבסוף, אינו חורג בהרבה מהסכום שנתבקש על ידי התובעים בתחילת המו"מ עם הרוכשים, ובכל מקרה אינו מצדיק גזילת שכרם והשקעתם של התובעים. בנוסף, כאשר בוחנים את מחיר הנכס הנמכר, בהשוואה לנכסים דומים שנמכרו באזור בתקופה האמורה, נראה כי המחיר אף גבוה מהמקובל והנתבעים זכו במחיר הוגן מאוד.

התובעת 2 דוחה מכל וכל את טענת הנתבעים, כי הינה מייצגת אינטרסים מנוגדים לחלוטין. התובעת 2 מדגישה, כי לא הסתירה מידע מהנתבעים, היתה גלויה לאורך כל ההליך ופעלה בהתאם לחוק וכמצופה ממתווך מקרקעין.

התובעות מוסיפות, כי מתן בלעדיות על ידי מתווך לצד אחד אינה מתאימה לאופי המקצוע, בוודאי שלא לתחום המקרקעין, ולראייה הטיפול המשפטי והעלאת ההסכמות על הכתב נעשות על ידי עורך דין, אשר גם לו מוקנית הזכות לייצג את שני הצדדים בתחום עסקאות המקרקעין.

זאת ועוד, בסעיף 4.3 להסכם הזמנת התיווך המיועד למוכרים/הנתבעים, מצוין כי "האמור לעיל בא בנוגע לזכותו של המתווך לגבות דמי תיווך מהקונה/שוכר". ולכן, הטענה לפיה הנתבע לא ידע כי התובעת יכולה לגבות תשלום מהרוכשים חוטאת לאמת.

התובעות טוענות, כי טענותיהן מגובות בחוקים, בתקנות ובראיות בכתב, הגוברות על טענותיהם המוכחשות של הנתבעים, המועלות בע"פ בלבד, ללא ראשית ראיה ומנוגדות להסכם בין הצדדים.

כמו כן, לטענתן אין כל מניעה למתווך לייצג שני צדדים בעסקת תיווך ולקבל שכ"ט משניהם והדבר אף עולה מהפסיקה.