חברת גב-ים לקרקעות בעמ נ' איזנברג ואח'

החלטה

המשיבים תבעו את המבקשת בגין ליקויי בניה. ביום 17.3.05 הגיעו להסכם, לפיו מונה מומחה, המהנדס רונן שטרנברג, להכין רשימת ליקויים ולפקח על ביצועם. עוד הוסכם כי קודם לתיקון הליקויים, יקבע הבורר פרופ' דן ביין את הפיצוי בשל עוגמת הנפש שנגרמה למשיבים. פרופ' ביין קבע את קביעותיו ביום 25.4.06, וקביעתו שולמה על ידי המבקשת. המהנדס שטרנברג קבע ביום 1.2.07 פיצויים בשל הליקויים, ואלו שולמו לאחר אישור פסק הבורר ביום 2.3.08.

בינואר 2010 הגישו המשיבים נגד המבקשת תביעה בגין עוגמת נפש שנגרמה להם. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. הבקשה נדחתה בהחלטת השופטת פריאל, מיום 7.3.10, שלא נמסרה מייד למבקשת, לפיה הבקשה נדחית, מאחר שמדובר בעילת תביעה על פי הפסק, השונה מהעילה המקורית, ועל אין מעשה בית דין ואין התיישנות. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור, ולאחר תשובת המשיבים, החלטתי ליתן למבקשת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.

אני מקבל את טענת המבקשת, שאין מדובר בתביעה בעילת הפסק. שני פסקי הבורר מולאו במלואם, ולא נותרה עילת פסק, שלא מולאה, שאותה יכולים המשיבים לתבוע. רק מתשובתם של המשיבים לבקשה לרשות ערעור עולה מה שלא עלה מכתב התביעה, ולכן הטעה את בית המשפט קמא, כי תביעתם נסובה על עוגמת הנפש שנגרמה להם בין 25.4.06, אז קבע פרופ' ביין את פיצויי עוגמת הנפש עד אותו מועד, לבין 1.2.07, אז קבע המהנדס שטרנברג את סכומי הפיצוי הנכונים לאותו יום המגיעים להם עקב אי תיקון הליקויים. זו אינה עילת הפסק. זו גזרה מסויימת של העילה המקורית, שלא זכתה לביטוי בפסקי הבוררים. לפיכך, הנימוק שניתן לדחיית הבקשה לסילוק על הסף היה שגוי.

שקלתי, שמא מן הראוי היה להחזיר את הדיון לשופטת פריאל, על מנת שתחליט בבקשה בהנחה שהתביעה אינה לפי עילת הפסק, עתה משהובהרה על ידי המשיבים. הגעתי למסקנה שאין לעשות זאת, שכן דין התביעה להיות מסולקת על הסף, מן הטעמים הבאים:

א.הצדדים הסכימו ביניהם מראש כי קביעת עוגמת הנפש תיעשה לפני תיקון הליקויים. מכאן, שידעו שיהיה פער זמנים בין קביעת עוגמת הנפש לתיקון הליקויים.

ב.הצדדים פעלו לפי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אשר על פיו, היה על המבקשת לשאת אך ורק בתוצאות פסיקותיהם של פרופ' ביין ובמהנדס שטרנברג, ולא עוד. הדברים נאמרו במפורש בהסכם, כגון בסעיף 11, בו נאמר שלמעט זכויות וחובות הצדדים לפי הסכם זה, לא יהיה לצד כלשהוא דרישה או תביעה והסכם זה בא ליישב את המחלוקות שבין הצדדים. ודוק, כפי שאמרתי לעיל, אין מדובר בעילה חדשה. מדובר בעילה שהיתה ידועה כבר כבר בעת חתימת הסכם הפשרה, כאשר נוצר פער הזמנים. העילה הזו היתה ידועה, והמשיבים ויתרו עליה במפורש, ויתור שזכה לאישור כפסק דין ומהווה מעשה בית דין.

לפיכך, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת השופטת פריאל מיום 7.3.10, ומורה על דחיית התביעה על הסף. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות הבקשה והתביעה בסך 5,000 ₪. העירבון שהופקד, ככל שהופקד, יוחזר למבקשת.

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"א, 19 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: