חברה פלונית בע"מ נ' ב. ואח'

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם מכר מיום 10.11.2012.

עובדות רקע

1.התובעת היא חברה יזמית קבלנית, הבונה בנייני מגורים בעיר עפולה (להלן: "החברה" או "התובעת"). הנתבע 1, ג. ב., הוא בנו של בעל המניות בחברה, מר י. ב. (להלן: "הנתבע" ו-"י. ב." בהתאמה). הנתבעת 2, א. ב., היא אשתו לשעבר של הנתבע 1 (להלן: "הנתבעת"). בין הנתבעים התגלע סכסוך משפחתי בשנת 2016 שבעקבותיו התגרשו בבית הדין הרבני בחיפה בתחילת שנת 2020 והם מנהלים כיום הליכים רכושיים בבית המשפט לענייני משפחה.

2.ביום 10.11.2012 חתמו הצדדים על הסכם מכר, לפיו רכשו לכאורה הנתבעים מאת התובעת דירת מגורים מס' xx בחלקה xx בגוש xx, בפרויקט xx בעיר עפולה, וזאת תמורת 720,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר" ו-"הדירה" בהתאמה).

3.ביום 4.3.2018 הגישה התובעת את התביעה שלפניי למתן פסק הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר, בטענה כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית שעה שלא שילמו את יתרת התמורה החוזית על חשבון הדירה. נטען, כי על חשבון התמורה אשר עמדה במועד החתימה על הסכם המכר על 720,000 ₪, שולם תשלום אחד ביום 30.11.2012 בסך 197,000 ₪ בלבד, ואילו יתרת התמורה לא שולמה עד היום אף שהמועדים לתשלומה בהתאם לחוזה חלפו זה מכבר. התובעת הוסיפה וטענה, כי פניות חוזרות ונשנות לנתבעים בהן נדרשו הם להשלים את תשלום תמורת הדירה לא נענו. משנמנעו הנתבעים מלשלם את יתרת התמורה על אף ארכות שניתנו להם, הם הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית, ועל כן הוא בוטל כדין. הנתבע לא התנגד למתן הסעד המבוקש בכתב התביעה, בעוד שהנתבעת טענה מנגד, כי עסקינן בהסכם מתנה שמטרתו היתה להעניק דיווידנד לנתבע מכוח היותו בעל מניות בחברה במועד החתימה על ההסכם. בהקשר זה נטען, כי עסקת המתנה הסתיימה ברישום ומשכך לא ניתן להורות על ביטול ההסכם.

4.ביום 12.1.2020 התקיימה בפניי ישיבת קדם משפט, אשר במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תוכרע התביעה על סמך התצהירים, הסיכומים והחומר שנמצא בתיק בית המשפט, ללא חקירת הצדדים ועדיהם.

טענות הצדדים

5.התובעת כאמור עותרת למתן סעד הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר שנכרת עם הנתבעים ביום 10.11.2012. מטעם התובעת הוגשו שני תצהירים, המצהיר הראשון הינו בעל המניות בחברה, מר י. ב., והמצהירה השנייה היא אתי אטיאס, מנהלת החשבונות בחברה. מתצהיר בעל המניות בחברה עולה מסכת עובדתית שונה מזו שנטענה בכתב התביעה. בהתאם לאמור בתצהיר, הסכם המכר שנחתם עם הנתבעים הוא למעשה חוזה למראית עין, שמטרתו היחידה היתה לקדם שיווק פרויקט הבניה בו נמצאת הדירה מושא ההסכם ולחסוך במסים לחברה. בהקשר זה הוצהר, כי קיים נוהג בין י. ב. ובין כל בניו ובנות זוגם, שלפיו במטרה לשווק פרויקט בניה של החברה, הוא נהג לכרות הסכמי מכר סתמיים בין החברה מצד אחד ובין הבנים ובנות זוגם מצד שני, כאשר התשלומים על פי הסכמי רכישה אלו שולמו בפועל על ידו (להלן: "החוזה הראשון"). חוזים אלו למעשה הם חוזים למראית עין, כך שלאחר כריתת החוזה הראשון, כורתים הבנים ובנות זוגם הסכם מכר חדש על אותה דירה "שנרכשה" על ידם עם צד שלישי (להלן: "החוזה השני"), אשר משלם את התמורה בפועל לחברה והדירה עוברת לידיו. נטען, כי ברגע שנמכרו הדירות בפועל לצד השלישי, זוכה כרטיס י. ב. בחברה במלוא התמורה שהתקבלה מהעסקה האמתית עם הצד השלישי. בהקשר זה נטען, כי בפועל הנתבעים לא שילמו שקל אחד על חשבון תמורת הדירה, והסכום הראשוני אשר עמד על 197,000 ₪ שולם על ידו (י. ב.) ונמשך מהכרטיס שלו בחברה כפי שניתן לראות מהנספחים שצורפו לתצהיר מנהלת החשבונות בחברה, גב' א. א..

6.לטענת י. ב., הסכם המכר מושא התביעה אינו שונה מהסכמי מכר אחרים שנכרתו עם הבנים האחרים ובנות זוגם, שמטרתו האמתית מעולם לא היתה להעניק להם זכויות בדירות ללא תמורה כטענת הנתבעת. כתמיכה בטיעוני י. ב., צורפו לתצהירו דוגמאות של הסכמי מכר שונים (הן חוזים מסוג החוזה הראשון (עם הבנים ובני זוגם) והן חוזים מסוג החוזה השני (עם צדדים שלישיים)), בתקופות שונות ולגבי דירות אחרות מהם ניתן ללמוד על הנוהג הנטען. כמו כן צורפו לתצהיר מנהלת החשבונות בחברה צילומי מסך של כרטיס י. בר בחברה, מהם ניתן ללמוד על הנוהג הנטען בדבר העברת הדירות לבניו על חשבונו וללא קבלת כל תמורה מהם, ורק כשנמכרה הדירה לצד שלישי, זוכה חשבונו בהתאם לתמורה שהתקבלה מהצד השלישי שרכש את הדירה. למעשה, טענת התובעת כפי שהובאה בתצהירים מטעמה מלמדת, כי הסכם המכר שנכרת בין החברה ובין הנתבעים הוא חוזה למראית עין שמאחוריו עומד הסכם נאמנות שלפיו נרשמו הזכויות בדירה על שם הנתבעים בנאמנות לטובת החברה או לטובת י. ב. עד מכירת הדירה לצדדים שלישיים.

7.בכל הנוגע לרקע להגשת תובענה זו הצהיר י. ב., כי נוכח השבר ביחסים הזוגיים בין הנתבעים, הוא הסיק כי עלולה להיות בעיה בהשלמת העסקה בהתאם "לכוונה המקורית" של הצדדים בשל החשש, שלא יהיה שיתוף פעולה מצד הנתבעת למכירת הדירה לצד שלישי בבוא העת. י. ב. המשיך והצהיר, כי נוכח הסכסוך הזוגי שפרץ בין הנתבעים, העמיד בפניהם את האפשרות לראות בהסכם המכר כהסכם מכר מחייב, לאמץ לעצמם את העסקה, לקיים אותה ולשאת בכל התמורה כפי שהוסכם עליה בהסכם, או לחתום על מסמכי ביטול העסקה ולהחזירה לחזקת התובעת. בהקשר זה הוצהר, כי הנתבע הודיע כי אינו מעוניין בקיום העסקה, והסכים לביטולה ולהחזרת הדירה לחזקת החברה, בעוד שהנתבעת התעלמה מפניות החברה. נטען, כי משלא זכו פניות החברה להשלמת העסקה למענה מצד הנתבעת, ומשלא ריפאה הנתבעת את ההפרה היסודית בזה שלא שילמה את מלוא התמורה עבור הדירה, הוגשה התביעה.