חבה ואח' נ' פרידמן ואח'

החלטה

לפניי "בקשה לעיכוב הליכי פינוי מושכר עד גמר הדיון בערעור וכן בקשה לעדכון הערעור עקב עובדות שאירעו והחלטות חדשות שניתנו לאחר מתן פסק הדין". בקשה זו באה על רקע פסק דינו מיום 15.7.13 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) שניתן במסגרת ת"א 10388/09.

עניינו של פסק הדין הוא בתביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשים לסילוק ידם מנכס בשטח של כ-55 מ"ר המצוי ברחוב המדרגות 3 בירושלים (להלן: "הנכס"), בו הם מחזיקים כדיירים מוגנים ומנהלים עסק של מאפיה מזה עשרות שנים. מפסק הדין עולה, כי אין חולק על כך שביום 19.6.07 נרשם משיב 1 כבעל הזכויות במקרקעין שבהם מצוי גם הנכס. המבקשים, כאמור, מצויים בנכס כדיירים מוגנים, וזאת מכוח הסכם שכירות מיום 29.10.69 שנחתם בינם לבין בעלים קודמים של המקרקעין, והם מפעילים במקום מאפיה. התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשים התבססה על עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), ובמסגרתה נטען על ידי המשיבים, כי הם מעוניינים להרוס את הנכס ולהקים על גבי המקרקעין בניין דירות. אחת המחלוקות המרכזיות בין הצדדים בבית משפט קמא הייתה האם המשיבים עמדו בחובתם מכוח סעיף 131(10) לחוק להעמיד לרשות המבקשים "סידור חלוף" ראוי וסביר. במסגרת ההליכים בבית משפט קמא מונה על ידי בית המשפט שמאי מקרקעין שהתבקש לשום את שוויו של הנכס, וכן להתייחס לשני נכסים חלופיים שהוצעו למבקשים על ידי המשיבים (באזור התעשייה בגבעת שאול) כתחליף להפעלת המאפיה בנכס. בסופו של יום ולאחר ניסיונות של בית משפט קמא להביא את הצדדים לפשרה, אשר לא צלחו, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים והורה על פינוי המבקשים מהנכס. כעולה מפסק הדין, שני טעמים מרכזיים הובילו את בית משפט קמא למסקנה זו. האחד, טמון "במגמה הברורה להוביל לפינוי דיירים מוגנים בנסיבות בהן המשך הדיירות המוגנת, מביאה, למעשה, לשיתוק זכויותיהם הלגיטימיות של בעלי הקרקע לפתחה". השני, "במסקנה המתבקשת, לפיה, בנסיבות העניין, אין בנמצא, לעת הזאת, סידור חלוף טוב יותר מכפי שהוצע". במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא קביעות אופרטיביות נוספות כפועל יוצא מהחלטתו ליתן צו פינוי נגד המבקשים:

המשיבים חויבו להפקיד בקופת בית המשפט סך של 115,000 ₪, המהווה את הוצאות המעבר לסידור החלוף, כפי שנקבע על ידי השמאי.

נקבע, כי תוך 60 ימים לאחר חתימת מסמכי ההתקשרות בעניין הסידור החלוף בגבעת שאול, יפונה הנכס על ידי המבקשים, וכי בפרק זמן זה על המבקשים לעשות שימוש בכספים הנ"ל לצורך התאמת המקום החדש לצרכיהם.

עוד נקבע, כי למרות האמור, בית משפט קמא נכון לאפשר למבקשים לעתור לקבלת פיצוי במזומן, במקום הסידור החלוף, וזאת בהתאם לסעיף 133(ב) לחוק (הצעה שלא התקבלה על ידם קודם לכן). את גובה הפיצוי העמיד בית משפט קמא על 4/3 משווי זכויות המבקשים בנכס כפי שנקבע על ידי השמאי, ובסה"כ, כ- 602,000 ₪.

הוראה נוספת התייחסה "לחשש שיתפתח מצב, בו ייקלע הליך המעבר לסידור החלוף לקשיים בלתי צפויים, ו/או, לטענות מצד התובעים [המשיבים דנן, א.ר.], ל"גרירת רגליים" של הנתבעים [המבקשים דנן, א.ר.]. מקווה אני שלא יגיעו הדברים לידי כך. שימת הלב, שבמקרה מסוג זה, עשוי אני לשקול הוראה ליישום חלופת תשלום המזומן האמורה בסעיף 133(ב) לחוק, כדי להביא את הפרשה לסיומה המהיר".

לאחר מתן פסק הדין הוגשו מספר בקשות אל בית משפט קמא וניתנו על ידו החלטות. הליכים אלה נוגעים לבקשה שלפניי, ולפיכך הם יתוארו להלן. ביום 8.9.13 הגישו המשיבים אל בית משפט קמא הודעה ובה ציינו כי הם העבירו לידי המבקשים הצעה נוספת לסידור חלוף, אך נתקלו בסירוב מצידם. במצב דברים זה ביקשו המשיבים מבית משפט קמא הוראות האם לשלם למבקשים את אשר נפסק להם במסגרת פסק הדין. לאחר שהוגשה תגובת המבקשים, דחה בית משפט קמא ביום 16.9.13 את הבקשה, בקובעו כך:

"1. עם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו בסכסוך זה, למעט במישור בו, מטעמים פרקטיים, נותרה הדלת פתוחה להחלטות משלימות נקודתיות.

2. בית המשפט עשה לאחר שלב הסיכומים מאמץ מתמשך וממשי ליישוב ההדורים, זאת, בפרט, על רקע המורכבות ביישום הוראות חוק הגנת הדייר, ובלא הועיל. על שולחני עתה הודעת בא כוחם הנכבד מאוד של התובעים המתייחסת להצעה אחרת לדיור חלוף שהוצעה לנתבעים. בנושא זה, לאחר הליך ממושך של הוכחות וסיכומים בו נדונה בהרחבה הצעה קודמת לדיור חלוף, אינני נכון עוד לשקול."

ביום 14.10.13 הגישו המשיבים בקשה נוספת אל בית משפט קמא ובמסגרתה ביקשו כי בית המשפט יורה על "יישום חלופת התשלום" - בהתאם להוראות סעיף 133(ב) לחוק, ועל פי סעיף 8(ח) לפסק הדין - וזאת לנוכח טענתם של המשיבים כי המבקשים "גוררים רגליים" ומסרבים ללא הצדק סביר, לשיטתם, לסידור החלוף שהוצע להם על ידי המשיבים. המבקשים התנגדו לבקשה. במסגרת זו טענו המבקשים, כי עם מתן פסק הדין סיים בית משפט קמא את מלאכתו, וכי בקשה קודמת של המשיבים כבר נדחתה על ידי בית משפט קמא.

ביום 5.11.13 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה נוספת, שזו לשונה:

"1. אמנם, ניתנה ביחס לבקשה קודמת החלטה שהבהירה שעם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו.

2. עם זאת, שונה התמונה ביחס לנושאים שקיבלו ביטוי ברור ומפורש בפסק הדין גופו.

3. בסעיף 8(ח) לפסק הדין ניתן ביטוי ברור ומפורש לאפשרות שיתפתח מצב כמפורט בסעיף זה, ואשר, על פי הנטען, אף מתממש. זאת, תוך שנקבע שאם כך יקרה, תישקל הוראה להפקדת המזומנים – ראה בלשונו המפורש של הסעיף הנ"ל.

4. נוכח בקשה זו וכחלק מפסק הדין ועל פי דברים שנכתבו בו במפורש, ניתן בזה אישור לתובעים להפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 602,666 ₪."

ביום 6.11.13 הגישו המבקשים אל בית משפט קמא "בקשה דחופה לביטול החלטה וכן למתן הבהרה לפסק הדין ובקשה לעיכוב הליכים עד תום הערעור". בהחלטתו מיום 6.11.13 הפנה בית משפט קמא את תשומת לב המבקשים לכך שהגורם המוסמך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע הוא בית משפט זה, וזאת לנוכח נוסחה כיום של תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). ביום 7.11.13 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה בשתי הבקשות הנוספות שנלוו לבקשה מיום 6.11.13. המשיבים הגישו את תגובתם לבקשה וכן הודיעו על הפקדת הסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא, בקופת בית המשפט.

ביום 17.10.13 הגישו המבקשים אל בית משפט זה ערעור על פסק הדין. ביום 11.11.13 הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי, אשר גלומות בה למעשה שתי בקשות. האחת, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. השנייה, בקשה "לעדכון הערעור".

אתייחס תחילה לבקשה ל"עדכון הערעור". במסגרת זו מבקשים המבקשים להוסיף לערעור שהוגש על ידם טענות והשגות ביחס לַהחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין. המשיבים טוענים ביחס לבקשה זו, כי יש לדחותה על הסף. נטען, כי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא לאחר פסק הדין, ולחילופין, היה עליהם להגיש ערעור נפרד ועצמאי על החלטות אלה. המבקשים השיבו לתגובת המשיבים וטענו, כי עומדת להם זכות ערעור על החלטותיו של בית משפט קמא שניתנו לאחר מתן פסק הדין ועל רקע זה הם ביקשו לעדכן את הערעור שבכותרת.

אני סבור שיש לקבל את בקשת המבקשים ל"עדכון הערעור". ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין מהוות המשך ישיר אליו, והן בהחלט רלבנטיות להליך. במצב דברים זה אני סבור כי יש מקום לדון במכלול השגותיהם של המבקשים, הן על פסק הדין והן על ההחלטות המאוחרות לו, בכפיפה אחת, וזאת במסגרת הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין. לפיכך, אני מתיר למבקשים לעדכן את הערעור וקובע, כי המבקשים יגישו הודעת ערעור מתוקנת בתוך 14 ימים.