חאמד נ' ב.ש.נ.ע.ט. (2001) שמירה וניקיון בע"מ

פסק דין

1.בתביעה שבפנינו, שנתבררה בדרך של דיון מהיר, טוענת התובעת כי פוטרה מעבודתה בשירות הנתבעת, ועותרת לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
הנתבעת, מצידה, טוענת כי התובעת כלל לא פוטרה אלא סירבה להתייצב במקום העבודה, ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים או זכות אחרת הקמה מקום בו עובד מפוטר.

השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים הנה, אם כן, האם התובעת פוטרה, כטענתה.

2.שמענו את עדותה של התובעת, וכן את עדותם של שני עדים מטעם הנתבעת.מהדברים שהובאו בפנינו, עולה כי אין חולק באשר לעובדות שדלקמן –

א.הנתבעת הינה חברה המספקת כוח אדם לעבודות ניקיון.

ב.התובעת עבדה בשירות הנתבעת כעובדת ניקיון, ולאורך כל תקופת עבודתה הוצבה בבית הספר לחינוך מיוחד "החטיבה העמלנית" בעיר נצרת המצוי בבעלות עיריית נצרת.

ג.בין הצדדים התקיימה עוד בשנת 2010 התדיינות משפטית סביב תביעה לתשלום זכויות נלוות שונות שהגישה התובעת כנגד הנתבעת, וזו הסתיימה בהסכם פשרה לפיו התובעת תוחזר לעבודה בשירות הנתבעת, ויתקה יישמר ככל שהדבר נוגע לזכותה לפיצויי פיטורים ככל שתקום, וישולם לה סך מוסכם שעמד על 27,000 ₪.

ד.התובעת הוחזרה לעבודה ושלם לה חלק מהסך המוסכם, ואילו ביום 20/06/11 הוצאה לחופשה ושולמו לה דמי חופשה בגין 45 יום.

לטענת התובעת, כפי שפורטה בכתב התביעה, הרי שעם תום החופשה שאליה הוצאה, בחודש ספטמבר 2011, נמסר לה שבבית הספר שבו עבדה הוצבה עובדת אחרת, ונאמר לה שתקבל הודעה כשיתפנה המקום – אולם הודעה שכזו לא התקבלה, ובכך יש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה אותה.

הנתבעת, מצידה, טענה בכתב הגנתה כי התובעת נתבקשה לשוב לעבודה בבית ספר אחר הסמוך מאוד לבית הספר הקודם בו עבדה התובעת, אלא שהיא סירבה ולא נענתה לבקשות לחזור לעבודה, ומכל מקום ודאי שלא פוטרה.

3.נאמר כי נטל ההוכחה, להראות כי פוטרה – מוטל על התובעת.

לא מצאנו שנטל זה הורם.

למעשה, התובעת לא הצביעה באופן ברור על כל אמירה או פעולה שנעשתה מצד הנתבעת, אשר היה בה כדי להעיד על כוונתה לסיים את יחסי העבודה עם התובעת.

וכך, בעוד שבכתב התביעה נטען כי עם שובה של התובעת מהחופשה אליה הוצאה – נמסר לה כי בבית הספר בו עבדה שובצה עובדת אחרת במקומה, והיא המתינה לקבל הודעה מתי לשוב לעבודה, הרי בדיון בפנינו טענה כי למעשה התבקשה לעבור לעבוד בבית ספר אחר שמרוחק ממקום מגוריה וההגעה אליו מחייבת נסיעה בשני אוטובוסים – ולכך סירבה.

במקביל, התובעת הודתה כי במהלך חלק נכבד מתקופת עבודתה עשתה כל ניסיון אפשרי כדי לעבור לעבוד במישרין בשירות עיריית נצרת, שכן תנאי העבודה שם טובים יותר.

לעומת זאת, העידו שני עדי הנתבעת, ועדותם לא נסתרה, שהכוונה להציב את התובעת לבית ספר אחר מזה בו עבדה – נבעה מדרישה מפורשת של מזמין העבודה – העירייה, אשר העדיפה שלא ליצור מצב בו עובדי חברת כוח האדם יישארו במהלך תקופות ממושכות מדי באותם אתרי עבודה מסיבותיה שלה (שהגם שאיננו יכולים שלא להביע הסתייגות מהנימוקים שהעלתה לכאורה העירייה כפי שהוצגו בפנינו, איננו סבורים שיש לכך נפקות לשאלות הדרושות הכרעה בענייננו).

עוד מסרו שני העדים האמורים, שהוצע לתובעת לעבוד בבית ספר שמרוחק עשרות מטרים בלבד מבית הספר בו עבדה, באותו היקף עבודה ואותם תנאים בדיוק, אלא שהיא סירבה.