חאלד נ' סניורה ואח'

פסק דין

1.בתביעה שבפני עותרת התובעת לפצותה בגין נזק גוף שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מתקיפתה הפיזית על-ידי הנתבעים.

2. הרקע לתקיפה הנטענת הוא סכסוך ממושך בין הצדדים, בין היתר, בקשר לשימוש בחניון פרטי המיועד לרכב אחד, המצוי בבניין בן שלוש קומות ברחוב אל-מקדסי 13 בירושלים, בו מתגוררים הצדדים. התובעת, בת 65, מבעלי הבניין, מתגוררת בקומה העליונה יחד עם אחותה הנכה המבוגרת ממנה, בת 75. הנתבעים מתגוררים בדירה שבקומת הקרקע בבניין, כאשר הנתבע 1 הוא דייר מוגן בה, על יסוד פסק דין מיום 11.10.2012 שניתן בת"א 11306-05-10. יש לציין, כי בעקבות האירוע נושא תביעה זו הגישה התובעת בקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (ה"ט 415-04-13), והצדדים הגיעו להסכמה, שקיבלה ביום 7.4.13 תוקף של החלטה, בין היתר לעניין השימוש בחניון. להשלמת התמונה אציין, כי בין הצדדים תלוי ועומד הליך אזרחי נוסף בו תובעת התובעת יחד עם יתר הבעלים של הבניין את הנתבעים לשם קבלת צו עשה להריסת תוספת בנייה ותשלום פיצויים, לרבות דמי שימוש (ת"א 37496-03-13).

3.ומכאן לאירוע שביסוד התביעה דנן. לגרסת התובעת, ביום 28.3.13 סמוך לשעה 17:30 חזרה ברכבה יחד עם אחותה מביקור, עצרה את הרכב מול שער החניון על מנת לפתוח את השער כדי לחנות את רכבה בחניון. אלא, כאשר ניסתה לפתוח את דלתות השער התברר כי אחת הדלתות של השער נעולה במנעול שהושם על-ידי הנתבעים. התובעת קראה לנתבע 1 כדי לברר את העניין. הנתבע 1 ששמע את קריאותיה, הגיע אליה בריצה, החל לדחוף אותה החוצה מהחניון, תפס בחוזקה בשתי ידיו את ידה השמאלית של התובעת והחל לטלטל אותה. לאחר שעזב את היד, הנתבע 1 דרך על הרצפה בכוח כמה פעמים וצעק: "הבית הזה הוא שלי, אם תכנסי לבית שלי אני אשבור לך את הרגל" וכך חזר שלוש פעמים. התובעת חשה כאבים עזים בידה ובכתפה. לטענת התובעת החלה לצעוק לעזרה, ואז הגיעה למקום גם הנתבעת 2, אשת הנתבע 1, ואף היא החלה לדחוף את התובעת לקלל אותה ולצעוק עליה להסתלק מן החניון וכי במידה ותכנס אל החניון היא תשבור לה את הרגליים. התובעת, כך לטענתה, לא הצליחה לגונן על עצמה ועל כן ביקשה את עזרתו של השכן, בעל מכולת סמוכה, איהאב עקליק, שניסה לפייס בין הצדדים (ראו: סעיפים 15-11 לכתב התביעה; עדות התובעת, פרוטוקול עמ' 1 ש' 28-13, עמ' 2 ש' 31-27, עמ' 6 ש' 29-24).

4.לאחר מכן, לטענת התובעת היא עלתה לביתה, התקשרה למשטרה, אך לא יכלה לתקשר עמם בשל קשיי השפה, לכן התקשרה לאחיה, סמיר חאלדי, שיצר קשר עם עורך דינם, עו"ד אשרף שריף, שהמליץ לתובעת לגשת לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי, וכן למשטרה, לשם הגשת תלונה. התובעת עשתה שני אלה (ראו: נספחים 5 ו-6 לכתב התביעה). אחי התובעת לקח אותה לקופת החולים, שם נבדקה על-ידי רופא, נערך לה צילום רנטגן שהעלה חשד לשבר ללא תזוזה, ידה של התובעת גובסה והיא נדרשה לחזור לביקורת (ראו: נספח 5), לדבריה בחלוף חודש. אלא שלדברי התובעת היא חשה אי נוחות עם הגבס ועל כן ניגשה להורידו בחלוף שבועיים בלבד, ותחתיו שמו לה תחבושת אלסטית (ראו: עדות התובעת, פרוטוקול עמ' 1 ש' 28 - עמ' 2 ש' 21).

5.למעשה, אין חולק כי לאירוע התקיפה הנטען היו עדים רק התובעת והנתבע 1, כאשר הנתבעת 2 הצטרפה זמן קצר לאחר מכן. הנתבע 1, ואף הנתבעת 2, לא הכחישו את קיומו של הוויכוח עם התובעת בנוגע לחניון, לאחר שהנתבעים נעלו את החניון, שלטענתם הוא שלהם (ראו: סעיף 9 לכתב ההגנה; וכן עדות הנתבע 1, פרוטוקול עמ' 5 ש' 11-4; עדות הנתבעת 2, עמ' 7 ש' 13-2). אלא, שהנתבעים הכחישו את דבר התקיפה הפיזית (סעיפים 9, 11 ו-12 לכתב ההגנה). כך, בעדותו, הנתבע 1 העיד "אני לא תפסתי, אותה, אני יודע שהיא אישה וזה לא יכול להיות שאני אדחף אותה או שאני אגע בה... היא טוענת שאני הרבצתי לה אבל אני לא תפסתי אותה. אני אמרתי לה תתכבדי החוצה בבקשה... אני לא יודע, זה מה שהיא טוענת, אני לא פגעתי בה ולא נגעתי בה." (פרוטוקול עמ' 5 ש' 14-13, 20, 23). הנתבעים ביקשו לתמוך גרסתם זו בצילום שצולם על-ידי בתם, והוצג בדיון בפני בית המשפט; אלא, שממילא צילום זה לא צולם מתחילת האירוע (פרוטוקול עמ' 6 ש' 21-18), שאז מיוחסת התקיפה לנתבע 1, וכך גם ניכר מצפייה בו, היות שבצילום מופיע בעל המכולת שהגיעה מאוחר יותר (פרוטוקול עמ' 7 ש' 19-16).

6.בין גרסאות הצדדים רואה אני להעדיף את גרסת התובעת, וזאת מן הטעמים שלהלן:

ראשית, התעודה הרפואית שצורפה כנספח 5 לכתב התביעה, כמה שעות לאחר האירוע, מוכיחה קיומו של שבר בידה של התובעת. הנתבע 1 - שלא הכחיש את קיום הוויכוח עם התובעת ביום האירוע - לא נתן כל הסבר לסמיכות הזמן שבין האירוע לבין גילוי השבר בידה ואף לא העמיד כל אפשרות חלופית שיכולה להסביר את קיומו של השבר. יש לציין, במענה לטענות הנתבעים, כי העובדה שהתובעת ניגשה לקבל טיפול רפואי רק לאחר כמה שעות, וכי נהגה ברכבה על מנת לחנותו מיד לאחר האירוע, וודאי שאינה מאיינת את קיומו של השבר.

שנית, עדותה של התובעת היתה מפורטת ועקבית, וטענותיה לעניין הנזק, לרבות דברי הרופא שטיפל בה, טיב השבר ממנו סבלה וכן משך הזמן בו היתה עם גבס, נתמכות בעדות אחיה שפירט פירוט דומה, ויש בעדותו כדי לתמוך במהימנות גרסת התובעת בכלל (ראו: עדות סמיר חאלדי, פרוטוקול עמ' 3 ש' 24 - עמ' 4 ש' 2, ש' 13-12).

שלישית, תלונתה של התובעת על תקיפתה על-ידי הנתבע 1 ועל כך שחשה כאב בידה היתה מיידית, וזו נתמכת בעדותם של אחיה, סמיר חאלדי, והשכן, בעל המכולת הסמוכה, איהאב עקליק. שניהם אמנם לא היו נוכחים בעת אירוע התקיפה, אך העידו - ועדותם היתה מהימנה עלי - כי התובעת התלוננה בפניהם מיד לאחר האירוע הן על התקיפה הן על הכאב הפיזי בידה (ראו: עדות סמיר חאלדי, פרוטוקול עמ' 3 ש' 22-15; עדות איהאב עקליק, פרוטוקול עמ' 4 ש' 30-20).

7.היות שהתובעת עצמה טוענת כי הנתבע 1 הוא אשר אחז בידה וטלטל אותה, ואילו לטענתה הנתבעת 2 אך דחפה אותה על מנת שתסתלק מן החניון, הדעת נותנת כי יש לייחס את השבר בידה של התובעת לפעולתו של הנתבע 1 בלבד, וכך אני קובעת. הנתבע 1 אחראי, אם כן, לפצות את התובעת בגין נזק גוף זה שגרם לה. בשים לב לטיב השבר - "שבר חיצוני לא רציני", "שבר חיצוני קטן" (פרוטוקול עמ' 2 ש' 13, עמ' 3 ש' 24, בהתאמה) - בהינתן משך הזמן כשבועיים בו היתה נתונה ידה של התובעת בגבס, ולאחר מכן בתחבושת אלסטית; ותוך שנתתי דעתי לטענות התובעת לפיהן "... סבלתי למשך חודשיים בכי בגלל העניין הזה, כל פעם שהייתי נזכרת בקטע הייתי בוכה, אני אישה מבוגרת, מעולם לא עברתי דבר כזה." (פרוטוקול עמ' 5 ש' 31-30), אני מוצאת לפסוק פיצוי לתובעת בגין כאב וסבל בסך של 8,000 ₪. כמו כן, היות שאחי התובעת העיד כי למשך כשבועיים היה צריך לטפל באחותם הנכה בשל כך שהתובעת לא יכלה לטפל בה, וכי הגיע כחמש עד שבע פעמים לסייע לה, אני פוסקת פיצוי נוסף בגין כך בסך של 1,000 ₪.

8.לאור האמור, התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית; ואילו התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת כך שעל הנתבע 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך של 9,000 ₪.

כמו כן, הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

9.המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

על

ניתן היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: