חאלד מטר ואח' נ' חכמון א. ע הנדסה ובניין בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנתבעים 2-4 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות").

הבקשה הוגשה על ידי המבקשים, במסגרת תביעה שהגיש המשיב לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו לטענתו, בתאונה שארעה ביום 05.12.05, במהלך עבודתו אצל המבקשים, כפועל בנין. לטענתו, המבקש מספר 1 נתבע כמעסיקו ו/או שליח הנתבעת 1 (חברה שבבעלות המבקשים 2-3), המבקשים מספר 2-3 נתבעו כמעסיקיו של המשיב, בעלים, מנהלים ודירקטורים אצל הנתבעת מספר 1.

המבקשים מבססים בקשתם להורות למשיב להפקיד ערובה על עובדת היותו תושב הרשות הפלסטינית, אשר אין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכלו להיפרע, ובהעדר יכולת ממשית לגבות ההוצאות באמצעות מנגנוני הרשות הפלסטינאית מאחר ואינה משתפת פעולה עם רשויות הגבייה במדינת ישראל, די בכך לגרסתם, בכדי להצדיק חיובו בהפקדת ערובה.

כמו כן, לטענתם, למשיב אין כל עילת תביעה כנגדם, שכן המבקש מספר 1, כלל אינו אורגן ו/או בעל תפקיד אצל הנתבעת 1 , כך שאין ולא יכולה להיות כנגדו יריבות משפטית. בעניינם של המבקשים, 2-3, נטען כי הם אומנם אורגנים בחברה, אך המשיב לא טען כי הועסק באופן ישיר על ידם. לפיכך, ונוכח סיכויי התביעה הקלושים כנגד הנתבעת 1, מתחזק החשש כי לא יוכלו להיפרע מהמשיב את הוצאותיהם לאחר דחיית התביעה.

לגרסתם, המשיב לא התייצב לדיונים המקדמיים וככל הנראה לא יתייצב לדיונים הבאים מאחר ומדינת ישראל אינה מתירה כניסת תושבי עזה לישראל נכון לשלב זה, לאור האמור, נראה כי לא יוכל להוכיח תביעתו.

בתגובתו, טען המשיב כי בבסיס הבקשה לא עומד שיקול של הבטחת הוצאות המבקשים, אלא הערמת קשיים על המשיב בבירור תביעתו, שכן אינו מסוגל להפקיד ערבות כלשהי.

לטענתו, השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה ייעשה במקרים נדירים לאור זכות הגישה לערכאות. כן טען שמאחר ונפגע קשות בעינו ויכולתו לעבוד נפגעה כתוצאה מהתנהגות המבקשים, חי הוא בחוסר כל ואין ביכולתו להפקיד הערובה הנדרשת. היעתרות לבקשת הנתבעים תסגור בפניו את דלתות בית המשפט.

כמו כן, טען שהמבקשים היו אמורים לבטח אותו בביטוח מעבידים אך לא עשו כן, המשיבים מודעים לאחריותם הבסיסית ועל כן מנסים הם לחמוק מעצם הבירור המשפטי. בנוסף, נטען שכתב התביעה המתוקן מגלה עילת תביעה מעולה כלפי המשיבים המתבטאת בסעיפים 2-4, 11-15 לכתב התביעה, ובין היתר בכך שהמבקשים לא הסבירו למשיב מהם כללי הבטיחות בעבודה ו/או לא סיפקו לו ציוד מתאים למניעת תאונות.

באשר לאי התייצבותו של לדיונים, טען המשיב שאין הדבר רלוונטי ולא ראוי כי יהווה עילה לבקשה, מאחר ועל אף רצונו להתייצב לדיונים, הדבר לא התאפשר לו מטעמים טכניים כתושב עזה וכאשר יגיע מועד ההוכחות תוגש בקשה לקבל אישור כניסה מיוחד לישראל ומאחר והוא שומר חוק הרי שקיימת סבירות גבוהה שינתן לו היתר כניסה לצורך דיון הוכחות.

ומכל מקום, המשיב מקבל קצבה חודשית מאת המוסד לביטוח לאומי ובשעת הדחק ניתן להיפרע מכספים אלו.

דיון והכרעה

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 מאפשרת לבית המשפט לצוות על התובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. תקנה זו נועדה בעיקר על מנת למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצלחת התביעה קלושים. בערכאה ראשונה תקנה 519 תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 2242/98 מיוחס, עו"ד נ' רוזן, עו"ד, פ"ד נג(3) 145).

במסגרת הפעלת התקנה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות הקיימת לתובע, לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד אם תידחה התביעה כנגדו ולא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו. האיזון בין השיקולים המתנגשים לצורך החלטה בבקשה מצריך התייחסות בעיקר ליכולתו הכספית של התובע מחד, ולסיכויי הצלחת ההליך מאידך. אך בגדר איזון זה יש ליתן משקל אף למאפיינים מיוחדים של המקרה הנדון, כאשר המגמה היא לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל (רעא 3601/04 לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל מנהלת ההגירה/ משטרת ישראל (טרם פורסם)).

במסגרת האיזון בין השיקולים השונים, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחומי השיפוט של מדינת ישראל, ואין בידיו נכסים בגבולות המדינה אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, הנטייה היא בדרך כלל לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות, שכן יש לתת בידי בעל הדין שכנגד הגנה למקרה שיתברר כי ההליך ידחה ולא ניתן יהיה לממש את ההוצאות שייפסקו לטובתו (בש"א (י-ם) 2572/08 טארק מחמוד עבאס נ' רשות השידור (טרם פורסם)).

במקרה דנן, אכן מתעוררת בעיה בגביית ההוצאות מאחר והתובע תושב השטחים, אשר ללשכות ההוצאה לפועל אין סמכות אכיפה במקום מגוריו, כמו כן, התובע לא הצביע על נכסים כלשהם המצויים בארץ אשר מהם ניתן להיפרע.

מנגד, קיימת למשיב זכות פנייה לערכאות בישראל, זכות שהוגדרה כבעל אופי חוקתי, זכות העומדת לכל אדם באשר הוא, בלי קשר ליכולתו הכלכלית למימון הוצאות ההתדיינות בבית המשפט, ועל כן יש לפעול למימושה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647).

עם זאת, אין בכך לבטל את זכותם של הנתבעים, ועל כן יש לבחון את סיכויי ההליך לגופו.

במקרה דנן, לא ניתן לומר בשלב זה, כי סיכויי התביעה קלושים אך גם לא ניתן לומר כי דרכו של התובע סלולה לו. התביעה היא של עובד נגד המעבידה שלו, הנתבעת מס' 1, על נזקיו בגין תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המל"ל ואף נפסקו לו % 45 נכות, לכן לא ניתן לקבוע בשלב זה שמדובר בתביעה משוללת כל יסוד כנגד הנתבעת מספר 1. כך גם לגבי המבקש מספר 1, אשר נטען כנגדו בכתב התביעה, כי שימש כשלוח של הנתבעת 1 ונתן למשיב הוראות עבודה.

עם זאת, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע למבקשים מספר 2-3 אשר נתבעים כאורגנים של הנתבעת 1. הלכה היא כי אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן, ומעמדו של המעוול בהיררכיה המנהלית או הביצועית, אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. כלומר, ניתן להטיל על אורגן בחברה אחריות נזיקית באופן אישי ולא מוקנית לו חסינות כללית לעוולות נזיקיות. עם זאת, אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, עליו להוכיח כי האורגן הוא זה שביצע את העוולה הנזיקית או שהיה לו חלק בה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ מח(5) 661).