חאלד מוחמד עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

הנתבעים מבקשים להורות על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה, מכוח הוראת סעיף 5א לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"א-1952 (להלן: חוק הנזיקין האזרחיים), הקובע תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים מיום קום עילת התובענה. מאחר ואין חולק שהארוע מושא התביעה אירע ביום 3.6.02, ותובענה זו הוגשה ביום 26.11.08, לאחר שקודמתה נמחקה בשל חוסר מעש קיצוני של התובע, סבורים הנתבעים שאין מקום לדון כלל בתובענה. לשיטתם לא חלות ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), על תובענות מעין אלה. אשר לעובדה לפיה נקבע ביום 29.1.09 במסגרת החלטת ביניים של המותב הקודם שדן בתובענה כי טענה זו לא תידון כטענת סף, טוענים הנתבעים שעניין זה מסור לשיקול דעתו של היושב לדין.

התובע טוען שההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות חלות על הקביעה שבחוק הנזיקין האזרחיים, וכי לנוכח הוראות סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות הופסק מירוץ ההתיישנות בעת שנדונה התובענה הקודמת. כן טוען התובע שאין מקום לדון בטענה כטענת סף, לאחר שהמותב הקודם קבע שלא תידון כן.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את טענות הנתבעים ולהורות על דחיית התביעה על הסף. אף אם קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם החלטת ביניים של מותב קודם שדן בתובענה, שניתנה בטרם החליט להעבירה להידון בפני בשל העובדה שהתובענה הקודמת נדונה אף היא בפני, הרי שבית המשפט אינו כבול במסגרת החלטות ביניים שנתן ובידו לשנותן מפעם לפעם. הדברים קל וחומר כאשר החלטת ביניים מעין זו ניתנה על ידי מותב שלא נכנס לעובי הקורה, והעביר לאחר מכן את ההתדיינות למי שעסק בה גם בעבר. יש גם לא מעט טעם בטענה שחל שינוי נסיבות מסויים במסגרת התובענה לנוכח הצגת חלק מראיות הנתבעת במסגרת קדם המשפט, כאשר יש באלה לכאורה, אם יעמדו במבחן החקירה הנגדית, כדי להביא לדחיית התביעה לגופה.

ב"כ הנתבעים הפנתה לקביעות של רבים מחברי, שלהנמקותיהם שותף אף אני. אוסיף ואבהיר כי לטענה לפיה חלות ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות על חוק הנזיקין האזרחיים התייחסתי זה כבר בהחלטתי בבש"א (י-ם) 8835/05 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח חאלד עבאדה, מיום 25.9.06. באותו עניין הבהרתי שאין לקבל טענה זו, שכן:

"12. ההנחה המובלעת בטענות המשיבים, לפיה דיני ההתיישנות הכלליים חלים על כל הוראת התיישנות בכל דבר חקיקה, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. לעניין זה נקבע בהילכת בן הלל (בעמ' 17) כי קביעה אם יחולו הוראות חוק ההתיישנות הכללית על הוראה ספציפית תיחתך על פי:

'בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמוד מהסדריו הווצרותו של תחום המוסדר על ידיו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי, ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתישנות הכללים. אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו'.

13.  קביעה זו נשנתה ואומצה בדעת הרוב בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589. עיון בהלכות אלה מגלה כי שעה שדבר החקיקה נוקט באמירות מפורשות העומדות בניגוד להוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, ההנחה היא כי הוא קובע הסדר הדוחק את תחולת הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות (ראו הילכת בן הלל המסתמכת גם על קביעת סעיף 32א לחוק הנכים). משקל רב ניתן גם לתכליתו של החוק.

14.  בחינה של דבר החקיקה נשוא התובענה מגלה כי הוא קובע הוראות מפורשות הנוגדות את קביעת חוק ההתיישנות. כך, לדוגמא, נקבע כי לעניין קטינים ניתן להאריך את התקופה בהתקיים שני תנאים מצטברים: אותם תנאים מיוחדים החלים על בגירים, והארכה של פרק זמן שאינו עולה על שלוש שנים. ממילא נראה כי המחוקק התכוון במפורש שלא להחיל את ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות במקרה דנא.

15.  גם בחינת תכליתו של החוק מביאה למסקנה דומה. בדומה לחוקים שנדונו בהילכת בן הלל ובד"נ טייכנר, עוסק גם חוק הנזיקין האזרחיים בסוגיה מיוחדת. עיון בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לטיפול בתביעות בשל פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, ה"ח 2645 התשנ"ז, 497) מגלה כי המניע לדבר חקיקה זה נעוץ, בין היתר, בהתעוררות של "בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעיתים תכופות אין בידה [בידי המדינה - ר.ו.] להתמודד עימם בכלים המשפטיים הקיימים". דברי ההסבר מפרטים את הקשיים העומדים בפני ניהול תובענות מעין אלה, ובכלל זה הקשיים הראייתיים הניכרים, הקושי באיתור עדים, בגביית עדויות, ברישומים חלקיים במסמכים מקומיים ועוד ועוד. על רקע זה יש לבחון את הוראת ההתיישנות. מאחר וכוונתו של המחוקק היתה להקטין ככל האפשר את הנזק הניכר הנגרם לאפשרות ההתגוננות בפני תובענות המוגשות באיחור, לנוכח התהליכים העוברים על הראיות והשגתן, כמפורט בדברי ההסבר, המסקנה המתבקשת היא כי כוונת המחוקק היא ליצור הסדר 'קשיח'. הארכתו באמצעות הוראות כלליות תביא לסיכול מטרת החוק, ולפגיעה ניכרת באפשרות להתגונן בפני תובענות אלה. לפיכך יש לקבוע כי אין תחולה להוראות ההתיישנות ה'כלליות' על הוראתו של סעיף 5א לחוק (לעניין זה ראו גם בש"א (נצרת) 1575/05 אחמד מוחמד רשיד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(1) 2050)".

דומה שהמקרה מושא התובענה מדגים היטב את הנזק שייגרם לנתבעים מהחלת כללי ההתיישנות הכללים על התובענה. במסגרת התובענה הקודמת נמנע התובע במשך למעלה משלוש שנים ומחצה למלא את התחייבותו להשלים את ההליכים המקדמיים, והתעלם באופן בוטה מהחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט בעניין זה. אף שניתנו לתובע ארכות רבות לבקשת בא-כוחו הקודם, לא התמלאו הדרישות המקדמיות. ב"כ התובע אף הודיע בשלב מסויים שאיבד כל קשר עם התובע. התארכות ההליכים בשל מחדליו של התובע גרמה ללא ספק לפגיעה ביכולת הנתבעים לנהל את הגנתם, כאשר חלוף הזמן בוודאי שאינו מסייע ליכולתם של העדים לעמוד בבוא העת בחקירה, או לנסות ולהתחקות אחר ראיות נוספות לניהול ההגנה. במצב דברים זה יש להעניק משקל ראוי לרציונל שראה המחוקק לנגד עיניו (לעניין המשקל שיש לתת לתפיסתו של המחוקק כפי שזו עולה מהצעת החוק ראו גם ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל, מיום 22.2.11, בפיסקה 18 לפסק-הדין). בנסיבות מעין אלה המעט שיש לאמר הוא שאין תחולה להוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות על הוראתו של סעיף 5א לחוק הנזיקין האזרחיים.

לנוכח האמור לעיל אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה התיישנה עילת התובענה בעת הגשתה, ומורה על דחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעים בסכום של 5,000 ₪, והמזכירות תעביר סכום זה לידי הנתבעים מהסכום המופקד בקופת בית המשפט. יתרת הסכום תושב לב"כ התובע.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתנה היום, א' אדר ב תשע"א, 07 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: