חאלד(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 9.6.2010 בראשות כב' השופטת ע' הוד וחברים בה ה"ה ש' קסל, ר' חדד וצ' גלנדר

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

העותר, אסיר בטחוני, עושה מאסר ראשון בן 30 חודש, בין היתר בשל הכנת בקבוק תבערה והשלכתו אל תוך בית כנסת בעכו (על רקע אירועים אלימים שהתחוללו אותה עת בעיר בין יהודים לערבים). משמלאו שני שלישים למאסרו סרבה ועדת השחרורים לשחררו, משום מסוכנותו. ועדת השחרורים ציינה, בהחלטתה, את העובדה, שבעבר (הלא רחוק) הורשע העותר בעבירה של תקיפה לשם גניבה ושוד, שאז לא מוצה עמו הדין וניתן נגדו צו מבחן, מתוך שבית המשפט נותן אמון בדברי החרטה שהביע באוזניו, כשם שהוא עושה היום. אלא שבתוך תקופת המבחן עבר העותר את העבירות, שהביאו למאסרו הנוכחי. ועדת השחרורים שקלה גם את חומרתן של העבירות שהביאו למאסרו של העותר, הצתת בית כנסת, שנעשתה ממניע לאומני. הועדה לא התעלמה מגילו הצעיר של העותר (1988), אלא שלנגד עיניה עמדה גם העובדה, שבעבר ניתנה לו הזדמנות, כאשר בית המשפט לא מיצה עמו את הדין, והנה הוא שב ועבר עבירה. היא ציינה עוד, כי לא התרשמה שבמהלך מאסרו הוא הפנים את חומרת המעשים שעשה. היא ציינה עוד את דו"ח שב"כ שהונח לפניה וממנו עולה, כי שחרורו של העותר עשוי לסכן את שלום הציבור. תכנית השיקום שהציג העותר לפני הועדה לא שכנעה אותה, כי יש בה כדי לאיין את מסוכנותו לציבור, אם ישוחרר.

על החלטה זו של ועדת השחרורים מלין העותר בעתירתו שלפנינו. הוא טוען, כי בהיותו בבית הסוהר הוא עבר שינוי דרמטי. הוא הפנים את חומרת מעשיו, כפי שניתן ללמוד מהתנהגותו הטובה בכלא. הוא כופר בכך, שעשה את מעשה ההצתה ממניע אידיאולוגי. הוא נכה בשיעור של 20%, ונישא ליהודיה, ללמדך על השינוי שחל בחייו. הוא הכין תכנית שיקום ראויה לשמה לעת שישוחרר, תכנית שצריכה היתה להניח את דעתה של הועדה, כך העותר. הוא מבקש שלא להידרש לחוות הדעת של שב"כ, שלטעמו הינה כללית ואין בה התייחסות מסוימת לעניינו שלו.

לאחר עיון בעתירה ובתשובה שניתנה לה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים על פה, ועיינו בחומר שבתיק ועדת השחרורים, באנו לכלל דיעה, כי ההחלטה סבירה. אכן, התנהגותו של העותר בבית הכלא היתה תקינה, אלא שזהו אך תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לשם השחרור המוקדם. התנאי האחר שעל הועדה היה לשקול, והיא אמנם עשתה כן, הינו מסוכנותו של העותר לעת שישוחרר, ולשם כך היא בחנה את עברו הפלילי, את העובדה שניתנה לו הזדמנות בעבר לעלות על דרך המלך, ודווקא בתקופת המבחן הוא שב ועבר עבירה, ולא עבירה סתם כי אם הצתת בית כנסת על ידי השלכת בקבוק תבערה אל תוכו, חומרה המעידה, היא לעצמה, על המסוכנות הנובעת מן העותר גם בעתיד, משמע לעת שישוחרר. הועדה התרשמה, והתרשמות זו איננו יכולים לשלול, כי בעותר לא חל כל שינוי במהלך שבתו בכלא. כפי שעולה אף מעתירתו, הוא איננו באמת מפנים את חומרת העבירה, כשהוא כופר, גם היום, בכך שהצתת מבנה בית הכנסת באה ממניע אידיאולוגי. לא ידעתי מהו המניע להצתה שכזו, אם לא אידיאולוגי. אין זאת כי אם העותר אכן איננו מפנים עדיין את חומרת המעשה שעשה.

כל שאמרנו עד כה די בו כדי לבסס היטב את מסוכנותו של העותר, גם בלא שנידרש לדו"ח שב"כ המצביע על הסכנה שבשחרורו. לכן אין לנו להיזקק לטענות שמעלה בעניין זה העותר.

בטרם סיום נוסיף, כי נסיבותיו האישיות של העותר, ובכלל זה גילו, נכותו, נישואיו (כולן הובאו בשיקוליה של הועדה), אינן שוקלות כנגד רמת המסוכנות הנובעת הימנו, עליה עמדנו למעלה. אנו מסכימים גם עם מסקנת הועדה, כי תכנית השיקום הפרטית אינה עשויה לאיין מסוכנות זו הנובעת מן העותר.

סיכומם של דברים, מסקנתה של הועדה הנכבדה בדבר מסוכנותו של העותר הינה סבירה, ולכן סבירה החלטתה, הדוחה את בקשתו להשתחרר על תנאי.

על כן, ומכל הטעמים שהטעמנו לעיל, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, י"ט אלול תש"ע, 29 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: