ח. נ' אייץ' אנד או רשתות אופנה (2003) בע"מ ואח'

ענייננו בבקשה של הנתבעות לסילוק התביעה על הסף, בין היתר בשל חוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש לדון בתביעה. עפ"י הנטען, הסמכות לדון בה מוקנית לביה"ד האזורי לעבודה.

הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה העוסקת בתחום האופנה בכל הארץ. התובעת מועסקת ע"י הנתבעת כמנהלת מחלקת ילדים, בסניף שלה בקרית אתא. הנתבעת 2 הינה מנהלת הסניף.

בחודש נובמבר 2016 זומנה התובעת ע"י הנתבעת לשימוע אשר במסגרתו, כך טענה התובעת, הועלו כלפיה האשמות שווא שאין להן אחיזה במציאות. לטענת התובעת, הנתבעת 2 השמיצה אותה וביקשה לסלקה מהעבודה, מה שגרם לה, בייחוד שעה שהיא עוברת טיפולי פוריות וזקוקה לרוגע וחיים שלווים, לטראומה ומצוקה נפשית. הנתבעות, כך נטען בתביעה, הביאו אותה לכלל ייאוש ופגעו ברוחה ובנפשה, זאת בנוסף לנזק התדמיתי שגרמו לה מול העובדות בסניף.

התובעת עתרה לפיצוי בגין "פגיעה נפשית ועוגמת נפש" בסך של 50,000 ₪ ולפיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב בסכום דומה.

בבקשתן לסילוק התביעה על הסף, העלו הנתבעות טענות שונות, העיקרית שביניהן - העדר סמכות עניינית. לטענתן, הסמכות העניינית לדון בתביעה בגין פגיעה בשם הטוב ולשון הרע במסגרת יחסי עובד מעביד מסורה לביה"ד לעבודה, כך גם הסמכות לדון ברכיב התביעה בגין "פגיעה נפשית ועוגמת נפש".

התובעת התנגדה לבקשה. אומנם היא לא חלקה על כך שהסמכות לדון בתביעת לשון הרע שמקורה ביחסי עובד מעביד, כמו בענייננו, נתונה לסמכותו הייחדית של ביה"ד לעבודה, בהתאם לסעיף 24 (א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"), ואולם מנגד טענה כי תביעתה כוללת עילה שמקורה בפקודת הנזיקין וזו מוחרגת, בהתאם לסיפא של סעיף 24 (א)(1) לחוק מסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה. להזכיר, עפ"י הסעיף : "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".