ח"נ 33892-08-15 עיריית יבנה נ' כהן

1.בפניי בקשה מטעם הנאשמת לביטול פסק דין שניתן כנגדה בהעדר התייצבותה לדיון שנקבע. השאלה העומדת לדיון הינה, אם יש סיבה מוצדקת להעדרה של הנאשמת מהדיון, או שייגרם לנאשמת עיוות דין במידה ופסק הדין יישאר על כנו.

2.על פי כתב האישום, הנאשמת עברה עבירה כאשר העמידה את רכבה במקום שבו המדרכה צבועה באדום לבן ברחוב הדרור ביבנה, ובגינה קיבלה דו"ח המחייב תשלום קנס בסכום של 250 ₪. הנאשמת הביעה את רצונה להישפט, ועל כן הועבר התיק, בדרך של ברירת משפט, לבית המשפט.

הנאשמת לא התייצבה לדיון שנקבע בתאריך 26.01.16, והיא נשפטה בהעדרה והוטל עליה לשלם קנס בסכום כפל הקנס המקורי על פי הדו"ח שניתן לו, סך 500 ₪.

3.בבקשה לביטול פסק הדין, טענה הנאשמת כי "פיספסה" את הדיון עקב לחץ בעבודה, והגיעה לבית המשפט יום למחרת הדיון שהתקיים בהעדרה.

4.עמדת המאשימה היא, כי יש להשאיר את הכרעת הדין וגזר הדין כפי שניתנו. בתגובת המאשימה לבקשה נטען, כי ההזמנה לדיון נמסרה כדין לנאשמת, שאינה טוענת שלא ידעה את מועד הדיון, ואין בטענותיה כדי להצדיק ביטול פסק הדין, לאור ההלכה המשפטית המחייבת.

5.התנאים לביטול גזר דין שניתן בהיעדרו של נאשם מופיעים בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, על פיו רשאי בית משפט לבטל הכרעת דין וגזר דין שניתנו שלא בפני הנאשם. על-פי לשון הסעיף, בית המשפט יכול לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני תנאים: (א) קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות לדיון; (ב) עיוות דין שייגרם לנאשם באם לא יבוטל פסק הדין.

כפי שנפסק ברע"פ 9141/01 סוראיה איטליא נ. מדינת ישראל, נז(6) 793 [2003]):

"על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון...

יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השניה – שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמא, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שיכחה גרידא אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה, בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו."

6.האם קיימת סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות?

הנאשמת טענה כאמור כי לא התייצבה לדיון נוכח לחץ בעבודה, לכן התבלבלה ופיספסה את התאריך הנכון. כפי שהובא בפסיקה שצוטטה לעיל, איך בטעות או שכחה מצד הנאשמת כדי להוות הצדקה לאי התייצבותה לדיון.

7.האם ייגרם עיוות דין לנאשמת ככל שלא יבוטל פסק הדין?

לטעמי התשובה לשאלה זו שלילית. הנטל להוכיח שייגרם עיוות דין מוטל על הנאשמת, ועליה מוטלת החובה לפרט בבקשתה. בתצהירה אישרה הנאשמת כי המדרכה במקום מסומנת, למצער בחלקה, באדום לבן, אך לטענתה הסימון אינו ברור ואינו מקיף את כל אזור החניה. עוד טענה הנאשמת לעניין זה, כי "כל האנשים" המתגוררים בסמוך או מגיעים למקום חונים באותו מקום, ויש לה תמונות המעידות על כך.

הנאשמת לא צירפה את התמונות שבידיה, אם לעניין חנייה קבועה של כלי רכב במקום ואם של סימון לא ברור על גבי המדרכה. אין טענה ואין ראיה שיש בה כדי להעיד שלא ניתנים דו"חות חניה לאחרים החונים בניגוד לחוק באותו מקום.

בנסיבות אלה, אמנם לא ניתן לשלול קיומו של סיכוי, ולו תיאורטי גרידא, לאפשרות של זיכוי הנאשמת בסיום ההליך ככל שהיה מתנהל לגופו, אך בכך כדי להצדיק ביטול פסק דין כאשר עסקינן בדין הפלילי, שעיקרון מרכזי בו הינו עיקרון סופיות הדיון.

זאת ועוד, בנסיבות המקרה שלפנינו, קשה לראות בגזר הדין כגורם לעיוות דין. המדובר בקנס של 500 ₪. אם סכום זה היה קריטי לנאשמת, סביר להניח שהייתה נוקטת בגישה אחראית יותר ורושמת בצורה ברורה ביומנה את תאריך הדיון, תוך קביעת מנגנון של תזכורת שימנע ממנה "לפספס" את התאריך בשל לחץ בעבודה.

8.לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא מתקיים אף לא אחד מהתנאים לביטול פסק הדין, הבקשה נדחית.