ח"נ 26120-02-16 מדינת ישראל נ' אבקסיס

מונחת בפניי בקשת המבקש להורות על ביטול פסק הדין מיום 7.9.16.

במסגרת הבקשה מציין המבקש כי לא התייצב לדיון נוכח העובדה כי מועד הדיון פרח מזיכרונו, עקב התרופות שהוא נוטל בגין מחלות הרקע מהן הוא סובל.

המבקש לא טען בדבר סיכויי הגנתו, על מנת להוכיח כי ביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.

תחת זאת, ביקש המבקש "להפחית את הקנס".

בתגובת המשיבה התנגדה זו לבקשה, תוך שטענה כי לא הוכחה קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש לדיון, וכי גם לגופו של עניין, לא הוכיח המבקש כל נימוק שיש בכוחו לייסד מסקנה כי אם לא יבוטל פסק הדין ייגרם למבקש עיוות דין.

אחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים גם יחד, סבורני כי אין לכחד בתוקף טענותיה של המשיבה.

לאמור. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע כי ניתן לבטל החלטה שניתנה בהעדר בעל הדין, אם הוכיח זה האחרון כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, ולחלופין, כי הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

הגם שאין המדובר בתנאים מצטברים, על פניו, עולה כי המבקש לא נכנס לגדרי אף אחת מהחלופות.

באשר לתנאי הראשון - בכל ההערכה, אמירה כללית, אמורפית בטיבה, לפיה מועד הדיון פרח מזיכרונו של המבקש בשל מחלות רקע שטיבן לא פורט, אינה בגדר עילה לקבוע כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון. בהעדר צירוף אסמכתאות, ובהעדר הוכחה אמפירית בדבר תוקף הטענה, אין בכוחו של ביהמ"ש ליתן משקל למוצא פיו של המבקש לבדו.