ח'לאילה נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול החלטת קצין משטרה אשר הורה על איסור שימוש ברכב בו נהג מורשה מטעם המבקש (עובד שלו) לאחר שהלה נתפס נוהג כשהוא שיכור.

לאחר שעיינתי בבקשה בנספחיה ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

סעיף 57ב לפקודת תעבורה קובע כדלקמן:

" 57ב. פניה לבית המשפט (א)   בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש;בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר. (ב)   בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: (1)   הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; (2)   מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א)".

ראשית, המבקש אינו בעל הרכב ואינו הנהג, לכן, לאור לשון החוק (סעיף 57ב (א) לפקודה), אין לו זכות עמידה, ולכן די בטעם זה כדי להביא לדחיית הבקשה. יצוין, כי בפתח הדיון הערתי זאת לצדדים, אך המבקש טען כי פיטר את הנהג, וביקש להשמיע את טיעוניו לגופה של הבקשה, כך עשתה אף ב"כ המשיבה, ולכן נשמעו טיעונים גם לגופה של הבקשה.

שנית, וזה העיקר, בבקשה המנומקת שהגיש המבקש, כמו גם בטיעוניו בפני, לא העלה המבקש אף טענת הגנה מאלה המנויות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, היינו שהרכב נלקח ללא הסכמתו וידיעתו או שנהג הרכב פעל בניגוד להוראותיו.

המבקש לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום המיוחס לנהג הרכב, ההיפך מכך, המבקש אישר בדבריו כי נהג הרכב נתפס נוהג בשכרות. טענתו התמקדה בכך שהרכב שכור וניתן לנהג הרכב לצורכי עבודה לצורך ביצוע מסירות אישיות (המבקש הציג עצמו בבקשה בכתב כקבלן המבצע שירותים משפטיים לעורכי דין).

דא עקא, כי עיון בחומר הראיות מלמד, כי נהג הרכב נתפס כשהוא נוהג בגילופין בחצות הלילה, זו בוודאי אינה שעה לביצוע מסירות אישיות, מה גם שמדברי נהג הרכב כמו גם מהעובדה שהרכב נמצא בחזקתו בשעה כזו, עולה כי הרכב נמצא בחזקתו באופן תדיר, ללא הגבלת שימוש, כך למעשה גם אישר המבקש בדבריו.

מכאן שהזיקה בין השימוש ברכב לבין מי שנתפס נוהג בו בגילופין, הדוקה. נתון זה, בהצטרפו לעובדה שלא מדובר ברכב שבבעלות המבקש, מטה את הכף לחובת המבקש, ומוביל למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

זאת ועוד, המבקש לא טען, וממילא לא הוכיח, כי עשה ככל שביכולתו כדי למנוע ביצוען של עבירות תעבורה שעה שמסר את הרכב לנהג מטעמו. יחד עם ההרשאה הבלתי מוגבלת לעשות שימוש ברכב שהעניק במשתמע המבקש לעובד שלו, קיים הסיכון שאותו עובד יבצע עבירות, כגון העבירה החמורה, מסכנת החיים, שלכאורה ביצע אותו עובד. בהעדר הוכחה בדבר נקיטת אמצעי זהירות למניעתן של עבירות, המבקש נושא באחריות לשימוש הפסול שנעשה ברכב, ואין לו אלא להלין על עצמו.

עוד אציין, כי עיון בטופס השימוע בעניין איסור השימוש ברכב מלמד כי בעבר הושבת הרכב בשל נהיגה בזמן פסילה, נתון המוסיף ומחזק את מסקנתי דלעיל, מה גם שהמבקש לא טרח לציין זאת בתצהירו, ובכך לוקה הבקשה גם בחוסר תום לב ואף מטעם זה דינה להדחות.

הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים. חומר הראיות יוחזר למשיבה.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"א, 07 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: