זרקון נ' עירית ראשון לציון

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בגין נזק כללי בסכום של 7,000 ₪ הנחלק לרכיב נטען של כאב וסבל והפסד כושר השתכרות.

התובעת, טוענת כי ביום 17.8.11, בעודה בהריון מתקדם בשבוע 30, צעדה עם בתה ברחוב בעיר ראשל"צ ומעדה לתוך בור בהמדרכה (להלן:"הארוע" ו"המפגע" בהתאמה).

כתוצאה מהארוע נפגעה התובעת בקרסולה , בברכה ובידה וכן חששה שמא תאבד את עוברה.

לאחר הארוע פונתה התובעת בדחיפות לבית החולים על ידי בעלה על מנת לבדוק ולוודא שלא נגרם נזק לה ולעוברה. בבית-החולים, נבדקה התובעת ואושפזה למשך הלילה לשם השגחה. למחרת היום שוחררה התובעת לביתה למנוחה למשך 7 ימים ולהמשך מעקב וטיפול רפואי.

לאחר הארוע דיווחה התובעת לנתבעת על המפגע ולמחרת היום זו האחרונה תיקנה אותו.

לטענת התובעת, הנתבעת אחראית לקרות הארוע ולנזקים הנתבעים.

הנתבעת מכחישה את כל טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים וטוענת כי מדובר בנסיון חסר תום לב מטעם התובעת להתעשר על חשבון כספי הציבור.

עוד טענה הנתבעת כי אין לייחס לה אחריות לארוע על פי דיני הנזיקין מאחר והיא עושה את מירב המאמצים ופועלת בחריצות על מנת לאתר ולטפל במהירות וביעילות בתקלות ובמפגעים בתחומי העיר. הנתבעת הוסיפה כי אין ביכולתה להציב פיקוח מתמיד בכל רחוב ברחבי העיר ולגישתה אין זה סביר להטיל עליה חובת זהירות אבסולוטית ביחס לכל המתרחש בתחומי העיר.

עוד הוסיפה כי עומדת לזכותה החזקה כי היא פועלת כדין ועל התובעת הנטל לסתור חזקה זו.

בנוסף, סוברת הנתבעת כי הנזק הלכאורי הנטען ארע עקב אי זהירותה של התובעת, משהיה עליה לפקוח עיניה ולהתבונן בתוואי הליכתה ככל הולך רגל סביר.

הנתבעת סיכמה בטענה כי התובעת לא הוכיחה טענותיה לעניין הנזק כפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ואף הפנתה למכתב שחרור התובעת מבית החולים אשר מגלה לכאורה כי לא נגרם לה כל נזק. לעניין סכום התביעה טענה הנתבעת כי התובעת לא צירפה מסמכים בתימוכין נדרש להבהרתו.

השאלות שבמחלוקת מתמקדות באחריות הנתבעת לקרות הארוע, בהיקף נזקיה של התובעת ובשיעור הפיצויים לו היא זכאית. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם המובאות והחסרות ומכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי הנתבעת אחראית לקרות הארוע וכי עליה לפצות את התובעת בגין כאבה וסבלה נכחו.

בהתאם להוראות סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], חלה על העירייה, בין היתר, החובה למנוע ולהסיר מכשולים ברחוב ציבורי, לדאוג שלא יהיו מכשולים בדרכים שברשותה, לשלומם של הנזקקים לדרכים ציבוריות אלו ולנקוט באמצעי זהירות סבירים בכדי להבטיח את תקינותן של הדרכים המצויים בתחום שיפוטה.

הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת קרות הארוע, בגדר הקמת מנגנון מתאים לגילוי המפגע, לשם איתור הסכנה שבו מבעוד מועד ולמונעה על ידי תיקונו המהיר.

לעניין זה יפים הדברים שאוזכרו בת"א (י-ם) 13589/95 מלורי פרץ נ' עירית ירושלים -לא פורסם- ניתן ביום 27.12.98 (להלן:"עניין פרץ") כדלקמן:

"בע"א 862/80 עירית חדרה נ. זוהר... קשר ביהמ"ש העליון בין הסמכות הסטטוטורית של הרשות המקומית לעניין הבטיחות בדרכים, ובין חובת הזהירות המוטלת עליה. ביהמ"ש קבע... כי "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסודה של חובת הזהירות", והפנה לפקודת העיריות (נוסח חדש) שבה הוטלה חובה על העירייה לנקוט אמצעי זהירות סבירים "מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העירייה, אשר מהווים סכנה למשתמש בו"...נניח שקיים בור באחת המדרכות בעיר ופלוני נופל ונפגע...דומה שאין לפרש את החובה הזו כחובה מוחלטת או חמורה למניעת תוצאה מזיקה כלשהי, אלא כחובה לקיים מערכת נאותה של פיקוח או החזקה תקינה של רחובות העיר...

דחיתי את טענת הנתבעת לעניין העברת נטל ההוכחה לתובעת כי היא פעלה כדין ולעניין זה אפנה לעניין פרץ הנ"ל שם נקבע בהקשר זה כך:

"לעניין קביעת האחריות יש חשיבות לשאלה על מי מוטל נטל הראיות ביחס לפעולות הרשות לגבי התקלה שגרמה לנזק. בע"א 746/81, 760 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה ואח', פ"ד ל"ט(1) 19, קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן, כי גם ללא החלת כללי ה"דבר מדבר בעדו", אלא מעצם העובדה שנפל שער, ניתן ללמוד על רשלנות לכאורה של האחראי לאחזקתו ולתקינותו, ובכך די להעביר את נטל ההוכחה לרשות המקומית שם, שלא היתה התרשלות מצידה".

ביחס למבוקשה של הנתבעת להשליך את האחריות לקרות הארוע על התובעת, לא מצאתי פסול בהתנהלות התובעת, שחזקה עליה כי משום הריונה נזהרה היטב לבל תמעד ותפגע. שוכנעתי כי נוכח מהות המפגע כפי שהוצג בתמונות, כל הולך רגל סביר לא היה מבחין במפגע בנסיבות העניין ומבעוד מועד, לשם הפגנת יתר זהירות מטעמו.