זרייק נ' מדינת ישראל – משרד הפנים פקיד רישוי כלי ירייה

פסק דין

העתירה:

לפניי עתירה מינהלית, במסגרתה מבקש העותר להורות על ביטול החלטת פקיד רישוי כלי-ירייה, במשרד הפנים (להלן: "המשיב"), להתלות את רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה, מיום 14.9.11 (להלן: "ההחלטה"), בהסתמך על המלצת משטרת ישראל (להלן: "המשיבה").

העותר, יליד 1952 ותושב עילבון, ללא עבר פלילי, מהנדס העוסק בהוראה ומשמש כנבחר ציבור ביישובו. העותר בעל רישיון נשק, ומחזיק ברובה צייד (מס' 140332M) ברישיון (מס' 538028) מאז שנת 1993 (להלן: "הנשק" ו-"הרישיון" בהתאמה).

ביום 14.9.11 ניתנה החלטת המשיב, המודיעה לעותר על התליית רישיון הנשק שלו, מן הנימוק שההחלטה מבוססת על חומר שאי גילויו נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המנהל, החלטות והנמקות, התשי"ט- 1958, כך על פי ההחלטה. העותר נדרש להפקיד את הנשק בתחנת המשטרה, והודע לו כי חידוש הרישיון מותנה בהגשת בקשה חדשה ובבדיקת זכאותו לקבלת רישיון לכלי ירייה לרבות עמידה בתבחינים התקפים.

בעקבות ההחלטה, הפקיד העותר את הנשק בתחנת המשטרה בטבריה, ביום 22.9.11. העותר הגיש ערר על ההחלטה דלעיל ביום 18.1.12, באמצעות עורך-דין מטעמו, בו שטח את טיעוניו כנגד החלטת המשיב. ביום 7.8.12 ניתנה החלטת הממונה במשיב, הדוחה את הערר. בהחלטה נקבע:

"העורר החזיק ברובה צייד ברישיון תקף בעילת 'צייד' במעמד 'נשיאה'. הפקדת כלי הירייה וביטול הרישיון בשנת 2011 הינו על רקע המלצת המשטרה בגין סד"צ אלימות ורכש (כך במקור – ת.כ.).
בחינת בקשתו של העורר לחדש את הרישיון נבחנה מחדש ע"י הרשות המוסמכת לאור עמידת העורר בתבחינים ותגובת המשטרה במסמך... מיום 19.3.12 בו המשטרה אינה חוזרת מסירובה להחזיר לעורר את הרישיון בגין מידע חסוי הקושר את העורר לעבירות אלימות. אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המנהל, החלטות והנמקות, התשי"ט- 1958. עמדת המשטרה היא כי באם העורר ישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. הממונה בחן בכובד ראש את החומר שעמד בפניו. את טיעוני העורר מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החליט הממונה להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה במשטרה."

במסמך של המשיבה, מיום 16.1.13 הובהר כי המשטרה עודנה מתנגדת לחידוש רישיונו של העותר, לאור המידע החסוי המצוי ברשותה, הקושר את העותר לעבירות אלימות, סד"צ ורכוש, בגין סכסוכים אלימים בהם הוא מעורב (לכאורה – ת.כ.) על רקע עדתי (כך בהתאם לפראפרזה שהותרה למסירה לעותר). לאור המידע, סברה המשיבה כי ייגרם סיכון לשלום הציבור ולביטחונו במידה והעותר יחזיק בנשק ברישיון. עוד הוצגו לעיוני, במסגרת העתירה, פניית המשיב למשיבה בבקשה לקבלת התייחסות לערר שהגיש העותר, מיום 13.11.11, ותשובת המשיבה מיום 9.3.12, זו המוזכרת בגוף החלטה בערר, המצוטטת לעיל.

טענות העותר:

לטענת העותר, החלטת המשיב אינה סבירה, אין לה בסיס ראייתי, היא אינה מנומקת כנדרש, ולא ניתנה לו זכות הטיעון המלאה בטרם נתקבלה. כמו-כן, הואיל וההחלטה התבססה על מידע חסוי שלא היה גלוי לעותר לא הייתה לו אפשרות לתת התייחסות עניינית לנימוקי ההחלטה, במסגרת הערר שנדחה, והעתירה דנן. לטענת העותר, החלטה לבטל רישיון טעונה הנמקה מבוססת והתבססות על ראיות חד-משמעיות, להבדיל, למשל, מהחלטה שלא לתת רישיון טרם שניתן. כמו-כן טען העותר כי ההחלטה ניתנה מבלי שהופעל שיקול דעת עצמאי על-ידי המשיב, שכן היא נסמכה כל כולה על המלצת המשיבה, שחרגה ממתחם הסבירות והייתה בלתי מידתית. העותר טען גם כי המידע החסוי המצוי בידי המשיבה הנו לכל היותר בגדר שמועה, שכן דבר נגדו לא הבשיל בסופו של יום להגשת כתב אישום, ואף לא התנהלה כל חקירה משטרתית בעניין.

עמדת המשיבים:

המשיבים ביקשו לדחות את העתירה. בתשובתם לעתירה טענו כי ההחלטה נסמכה על חומר חסוי הקושר את העותר לעבירות אלימות, שאי גילויו מותר על-פי הדין הואיל ובכוחו של המידע לפגוע בדרכי פעולה של המשטרה. כן נטען כי חשדות לעבירות אלימות משליכים באופן ישיר על החלטת המשיבים בדבר התליית רישיון נשק, כאשר לדידי המשיבים החלטה במתחם הסבירות תחייב כי יינתן משקל ראוי למידע הקושר את העותר לעבירות מעין אלה. עוד נטען כלפי העותר כי בעתירה לא מסר הסברים מהו השימוש שהוא עושה בנשק, ואף טען כי הוא עושה בנשק שימוש למטרת הגנה עצמית, כאשר הרישיון לנשק ניתן לו למטרת צייד בלבד.

נוסף על כך, טענו המשיבים כי עמדתם סבירה ומוצדקת, לאור העובדה שאין לאדם זכות קנויה להחזיק בנשק, אלא ברישיון ועל-פי התנאים שנקבעו בדין, ולאור העובדה שהמדיניות המצמצמת באשר למתן רישיונות נשק נבחנה ואושרה ע"י בית-המשפט העליון, בהיבט של אינטרס השמירה על שלום הציבור. באשר להיקף ההתערבות השיפוטית הראויה, נטען כי על-פי ההלכה, בית-המשפט לא יחליף את שיקול-דעתו בשיקול דעתה המקצועי של הרשות המינהלית, אלא אם נפל פגם בלתי סביר וקיצוני בהחלטת הרשות.

באשר להסתמכות המשיבים על המידע החסוי המצוי בידי המשיבה, נטען כי המשיבים היו רשאים להתבסס על ראיות מינהליות, אף שלא התגבשו לכדי ראיות משפטיות שבכוחן להוביל להרשעה בפלילים. פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק, ובתי המשפט המינהליים קבעה לא פעם כי המשיבים היו רשאים להסתמך על ראיות מינהליות שברשותם, ואין הם מחויבים להסתמך אך ורק על פסק-דין מרשיע בפלילים, כאשר המבחן הקובע הוא חשש סביר לפגיעה בשלום הציבור. המשיבים ביקשו כי בית-המשפט יעיין בחומר החסוי, עיון אשר יוביל למסקנה המתבקשת לפיה החלטת המשיב מצויה במתחם הסבירות.

עוד נטען בתשובה לעתירה כי אמנם ההחלטה מתבססת על עמדת המשיבה, אולם המשיב הפעיל שיקול דעת עצמאי ובחן את עמדתו לאור ההמלצה, והעובדה שאימץ את ההמלצה אינה מלמדת על כך שלא הופעל על-ידו שיקול דעת עצמאי. יתרה מכך, המשיב פעל כהלכה עת התחשב בהמלצת המשיבה, כהמלצה המבוססת על חקירה עובדתית-מודיעינית, על-ידי גוף מקצועי מוסמך, המתמחה בכך.

באשר לזכות הטיעון של העותר, נטען כי לא הייתה לעותר זכות קנויה להופיע בפני ועדת הערר וכי הוא מימש את זכותו במלואה עת שטח טיעוניו בפני ועדת הערר בכתב, באמצעות עורך דין מטעמו, ודי בכך על-מנת לקיים בצורה הוגנת ומלאה את זכות הטיעון שלו.

הטיעון במסגרת הדיון בעתירה:

במהלך הדיון בעתירה הביע ב"כ העותר הסכמתו לכך שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי עליו נסמכה החלטת המשיבים, והחומר הוגש לעיוני ע"י ב"כ המשיבים. כן העותר עצמו מסר לבית-המשפט כי הוא משתמש בנשק למטרת ציד בלבד, במסגרת קבוצת צייד בה הוא חבר משך 20 שנים, בצורה מאורגנת ומורשית. עוד טען כי העובדה שהוא מחזיק משך תקופה כה ארוכה בנשק ללא מעורבות פלילית או חקירה בעניינו, מלמדת כי אין נשקפת מצדו מסוכנות כלשהי. ב"כ המשיבים טענה, בתגובה לכך, כי דבריו של העותר אינם עולים בקנה אחד עם העתירה, שכן על-פי נימוקי העתירה העותר זקוק לנשק לשם הגנה עצמית והגנה על משפחתו, ולדבריה נימוק זה מחזק את החשש הנובע מהחזקת נשק ברשותו, ומצדיק את אימוץ עמדת המשיבים. כמו-כן העובדה שהנשק מוחזק ע"י העותר משך שנים אינה מלמדת על העדר מסוכנות, אלא שמחייבת את המשיבים לבחון היטב אם מתקיים סיכון מצדו בנקודת הזמן של חידוש הרישיון.

דיון והכרעה: