זרח אליס נ' אל י שלום

פסק דין

1.בפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בקריית שמונה, במסגרתו חויבה המערערת לשלם למשיב סך של 24,494 ₪, יתרת חובה עבור עבודות נגרות שביצע עבורה המשיב, בניכוי עלות תיקונם של ליקויים שנמצאו בעבודתו.

2.בבית משפט קמא נתבררה תביעתו של המשיב, שהיה בעת הרלוונטית בעל נגריה, בה עתר לחייב את המערערת לשלם לו יתרת התמורה, שהיא חבה לו, לפי הנטען, בגין עבודות נגרות שביצע עבורה, שעמדה, לפי המפורט בתביעה על סך 114,500 ₪. התביעה נסמכה על שתי הזמנות עבודה מיום 20.3.05, המתייחסות לעבודה בהיקף של 184,500 ₪. המשיב טען כי המערערת הזמינה וחתמה על שתי הזמנות העבודה, המאשרות את גובה התמורה המוסכמת, שילמה לו מתוכה סך של 70,000 ₪, ונותרה חייבת את יתרת הסכום, לאחר שהוא ביצע את כל העבודות המפורטות בהזמנות.

3.בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שהמערערת שילמה למשיב סכום של 70,000 ₪, אולם המערערת טענה כי הסכום הכולל של התמורה, עליה סוכם בין הצדדים, היה 95,000 ₪ בלבד, כמפורט בהסכם שנערך בינה ובין מנהל הנגרייה, דאז, מר מאיר חי, הסכם שלטענתה, שקיבל אישורו של המשיב ונחתם ביום 7.4.05 (להלן: "ההסכם").

המערערת הכחישה את הטענה כי היא חתומה על ההזמנות וטענה כי אינן משקפות את הסיכום בין הצדדים.

המערערת הודתה כי לא שילמה את מלוא סכום התמורה הנקוב בהסכם, אך לעמדתה, איננה מחויבת לשלם את היתרה, מאחר והמשיב לא סיפק את כל העבודות להן התחייב ובאילו שסיפק נמצאו ליקויים. שווי העבודות הללו קוזז לטענת המערערת מיתרת חובה והיא לא נותרה חייבת דבר.

4.בפסק הדין, דחה בית המשפט קמא את טענת המשיב, כי המערערת חתומה על שתי ההזמנות, עליהן נסמכה תביעתו. כן, אימץ בית המשפט קמא את גרסת המערערת, לפיה תנאי ההסכם, נ/3, הינם תנאי העסקה שנכרתה בין הצדדים, וכי ההסכם נערך באמצעות מנהל הנגרייה, מר מאיר חי, אשר שימש כשלוחו של המשיב. בהתאם לכך נקבע כי הסכום הכולל של העסקה עמד על 95,000 ₪ כולל מע"מ.

5.כאמור, המערערת לא חלקה על כך שלא שילמה את מלוא הסכום הנקוב בהסכם, בטענה כי קיזזה מתוכם 25,000 ₪, מאחר והמשיב לא ביצע את כל העבודות בגין ליקויים שנמצאו בעבודתו. את טענתה בדבר ליקויים בעבודות הנגרות, תמכה המערערת בחוות דעת מומחה, שהעריך את התיקונים ב – 8,000 ₪.

מול חוות דעת זו הובאה חוות דעת מטעם ההגנה, שהעריכה את עלות תיקון הליקויים ב – 3,000 ₪.

הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, ובית המשפט קמא קבע את עלות התיקונים לפי ממוצע חוות הדעת כ – 5,500 ₪.

6.באשר לעבודות שלא בוצעו לפי טענת המערערת, נקבע בפסק הדין, כי המערערת צמצמה את טענותיה לחדר השינה ופינת האוכל בלבד, ומכל מקום, לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את שווי הרהיטים שלא סופקו לה ע"י המשיב.

על סמך המפורט לעיל, חויבה המערערת לשלם למשיב את יתרת התמורה המוסכמת, בקיזוז עלות התיקון של הליקויים שנמצאו בעבודתו של המשיב – 5,500 ₪, וללא קיזוז שווים של רהיטים, שכביכול, היה על המשיב לספק למערערת, על פי ההסכם עימו.

7.במסגרת ערעורה קובלת המערערת על חיובה בתשלום יתרת החוב למשיב מן הנימוקים הבאים:

לגישת המערערת, משדחה בית המשפט קמא את גרסת המשיב, כי ההזמנות נחתמו על ידי המערערת, היה עליו לדחות את תביעתו החוזית שהתבססה על ההזמנות, וזאת ללא כל קשר לטענות ההגנה שהעלתה המערערת.

המשיב, כתובע היה צריך להוכיח את עילת התביעה, משהוכח כי לא סיפק את מלא הסחורה (המשיב הודה כי לא סיפק אחת הדלתות), צריך היה לשכנע את בית המשפט כי הוא זכאי, למרות זאת, למלוא התמורה.

מדובר בהסכם מכר ולא בהסכם קבלנות. על ההסכם חלות הוראות 7, 19 ו- 21 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, לפיכך, אין הקונה חייב בתשלום עבור נכס כל עוד לא סופק לו. מאחר והוכח כי חדר השינה ופינת האוכל לא סופקו, אזי הנטל מוטל על המשיב להוכיח עלותם של פרטים אלו.

לחלופי חילופין, נטען כי המערערת הוכיחה את שווי חדר השינה ופינת האוכל, לפחות במידה שהיה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לשכמו של המשיב, והוא לא עשה דבר מצידו כדי להוכיח את עלות הפריטים.

לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא כאשר לא חייב בהוצאות ושכר טרחה את המשיב, שתביעתו על סך 114,500 ₪ הסתיימה בכ- 21% מן הסכום שתבע.

8.מנגד הוגש ערעור מטעם המשיב/המערער שכנגד, במסגרתו הוא מבקש לקבל את מלוא התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא ולחייב את המערערת/המשיבה שכנגד בהוצאות ושכר טרחת עו"ד.

לחלופין, מבקש המערער שכנגד להחזיר את התיק לבית המשפט קמא, כדי שיתייחס לעדותו של מאיר חי וימנה מומחה מטעמו.