זר נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב

עתירה לפסול את החלטת לשכת עורכי הדין לפיה יש לראות בשנת ההתמחות שהשלים העותר כ" השכלה כללית" ולחייבו להתחיל בשנת התמחות חדשה. כמו כן מתבקש ביהמ"ש להורות למשיבה לפטור את העותר ממבחן מעשי ולרשום אותו כעו"ד.

העובדות הנדרשות לעתירה

העותר סיים לימודי משפטים באוניברסיטת ת"א בשנת 1987, עבר להתגורר בחו"ל ושם הוסמך כעו"ד בשלושה בתי משפט שונים.

ב-27.12.04 שב העותר לישראל ,הוכר כ"תושב חוזר" ועבר להתגורר בת"א.

ב-15.3.2005 החל העותר התמחותו במשרד עורכי הדין "אהרונסון, שר, אבולעפיה, מודעי" בת"א.

ביום 7.4.2005 פנה העותר למשיבה 1- לשכת עורכי הדין בישראל (להלן:" הלשכה")  בבקשה לרשום אותו כמתמחה החל מ-16.3.05 ולקצר את תקופת התמחותו לששה חודשים בלבד, בהתאם לסעיף 35(ב) ל חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן:" החוק") הקובע כי מי שהוסמך בחו"ל ושימש שם עו"ד  שנתיים לפחות, רשאית הלשכה להפחית תקופת התמחותו כך שלא תפחת מ-ששה חודשים. לבקשה צורף תצהיר בדבר היעדר עבר פלילי .

ללשכה נודע כי כאשר שהה העותר במדינת ניו-יורק הוא הורשע בפלילים ורישיונו נשלל ולמרות השעייתו המשיך לעסוק שם בעריכת דין. לפיכך, ביום 5.5.05 פנתה הלשכה לעותר במכתב בו ביקשה לקבל התייחסותו למידע זה . בתגובתו מיום 15.5.05 טען העותר כי על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן:" חוק המרשם הפלילי") העבירה התיישנה ועל כן חל עליה חיסיון התיישנות והעותר אינו מחויב למסור כל מידע אודותיה.

ביום 22.9.05 נערך לעותר שימוע בפני ועדת ההתמחות ושם שב על סירובו שלא ליתן מידע בדבר הרשעתו בחו"ל.

ביום 10.10.05 התכנסה ועדת ההתמחות הארצית בעניינו של העותר וקבעה כי יש להמליץ לוועד המרכזי לדחות את בקשת העותר לאישור ההתמחות היות ואינו ראוי לשמש עורך דין.

ביום 1.11.05 דן הוועד המרכזי בהמלצת ועדת ההתמחות הארצית בנוכחות ב"כ העותר ולבסוף קבע כי  אין לאפשר לעותר להירשם להתמחות.

ביום 7.12.05 הודיעה הלשכה לעותר כי הועד המרכזי החליט לדחות את בקשתו לאישור ההתמחות לאור עבירה בה הורשע העותר בשנת 1996 בניו-יורק באשמת " קשירת קשר עם סוכן מדיח לאיים על עו"ד אחר", עבירה שבגינה נשלל רישיונו של העותר לצמיתות מלעסוק בעריכת דין בניו-יורק. כמו כן נומק הסירוב באי שיתוף פעולה מטעם העותר ובאי מסירת פרטים בעניין ההרשעה ושלילת הרישיון בתצהיר שמסר ללשכה.

בעקבות החלטה זו הגיש העותר בשנת 2006 עתירה מנהלית (עת"מ (י-ם) 159/06) תוך שהוא ממשיך בהתמחותו ומסיים תקופת ההתמחות בת שנה (3/05-3/06). ביהמ"ש דחה את עתירתו וקבע כי הוראות חוק המרשם הפלילי אינן חלות על הרשעות מחוץ לישראל על פי דין זר ולפיכך בניגוד להרשעות בישראל, ההרשעות בחו"ל אינן מתיישנות ולכן לא חל עליהן חיסיון ההתיישנות.

בסמוך למתן החלטה זו קבע היועץ המשפטי לממשלה בעניין אחר, בהתאם לעקרונות חוק המרשם הפלילי, כי גם הרשעות מחו"ל מתיישנות. לפיכך ערער העותר על פסק הדין המנהלי לביהמ"ש העליון (עע"ם 7694). ביהמ"ש ביקש התייחסותו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין ההתיישנות ולאור עמדתו ולאור המלצת בית המשפט מיום 27.5.08 חזר בו המערער מערעורו והלשכה התחייבה כי " אם יגיש המערער בקשה חדשה מטעמו להתקבל ללשכה, היא תידון ותתברר בפני הגורם המוסמך בהתאם לתוכנה".

בהסתמך על האמור לעיל הגיש העותר ללשכה ביום 22.2.09 בקשה חדשה להכיר בדיעבד בשנת התמחותו שהסתיימה (להלן:" הבקשה החדשה"). ביום 26.2.09 הופיע העותר בפני ועדת ההתמחות הארצית וזו המליצה לוועד המרכזי  כי :" המבקש השכיל והמציא לוועדה את כל המידע בגין הרשעתו, ולאור הנטען על ידו נראה כי המבקש הפיק לקח מהסתבכותו. בהתחשב באמור לעיל ולאור חלוף הזמן מומלץ לאשר מעתה את תחילת התמחותו".

לאור ההמלצה האמורה אישר הועד המרכזי ביום 24.3.09 לעותר להתחיל את התמחותו.

ביום 7.4.09 פנה העותר בשנית ללשכה בבקשה להכיר בהתמחותו בדיעבד.

ביום 13.5.09 הודיע הלשכה לעותר כי הבקשה נדחית לאור העובדה שההתמחות התבצעה ללא אישורה של הלשכה וללא פיקוחה.

בתאריך 25.6.09 שלח העותר מכתב ללשכה וטען נגד ההחלטה. העותר העלה מספר טעונים:   תקדימים מביהמ"ש העליון לפיהם הוכרה שנת התמחות בדיעבד לאור הרשעה שהתיישנה, היותו מפוקח בעת ההתמחות על ידי עורכי הדין במשרד כיתר מתמחי המשרד, היות הפיקוח על ההתמחות רק כלי בשמירה על איכותה אך ההתמחות אינה תלויה בפיקוח זה, וכן עובדת היותו עו"ד בפרקטיקה מזה מספר שנים בחו"ל ולא סטודנט שאך סיים לימודיו.

ביום 31.8.09 זומן העותר להופיע בפני ועדת התמחויות.

לאור המלצת הועדה סירב הועד המרכזי להכיר בהתמחות העותר בדיעבד והוא נדרש לעבור תקופת התמחות נוספת.