זקן נ' מדינת ישראל

החלטה

המבקשת עומדת לדין ביחד עם אחרים לפני בית משפט זה בגין מעורבותה בשלוש פרשיות המכונות "פרשת הולילנד", "פרשת הזרע" ו-"תעשיות מלח" (להלן: "פרשיות האישום"). כתב האישום מייחס לה באופן כללי סיוע לראש עיריית ירושלים בעת ההיא אהוד אולמרט להשיג טובות הנאה כספיות או אחרות והוא כנגד סיוע לגורמים יזמיים לקדם את תכניותיהם בפרשיות האישום.

החקירה בפרשיות האישום הקיפה שורה של אנשים וגורמים וביניהם ה"ה אורי מסר, מתי חותה, יהושע פולק, משה שמעוני ועמרם בניזרי שנחקרו באזהרה וכן עובד יחזקאל שנחקר כעד ולא כחשוד (להלן: "קבוצת הנחקרים שלא הואשמו"). בעניין אורי מסר התגבשה החלטה בפרקליטות לסגור את תיק החקירה. ביחס לחשודים האחרים טרם גובשה החלטה אך ברור שהם וכן עובד יחזקאל לא נכללו כנאשמים בכתב האישום.

המבקשת ביקשה מן המשיבה לחשוף לעיונה את הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה לסגור את התיקים כנגד קבוצת הנחקרים שלא הואשמו. המשיבה לא הסכימה למסור את פרטי ההנמקה לסגירת תיקו של מסר ולא הסכימה להבהיר מדוע לא נכללו יתר קבוצת הנחקרים שלא הואשמו בכתב האישום שהוגש בפרשיות הנ"ל.

לפי שהפנייה למשיבה לא השיגה את תכליתה, הוגשה הבקשה המונחת לפני. זו בקשה לגילוי "חומר חקירה". "חומר חקירה", לשיטת המבקשת, הם המסמכים שבהם מנומקות ההחלטה לסגירת התיק וההחלטה להימנע, בשלב זה, מהגשת כתב אישום נגד הנחקרים האחרים. כמו כן, מבקשת המבקשת, להעמיד לעיונה כל מסמך או חומר חקירה אחר שלא הועמד לעיונה ואשר שימש את ההחלטות האמורות.

עיקר הנמקת המבקשת

המבקשת טוענת שהיא זכאית לעיין בנימוקי הפרקליטות בהקשר להחלטות בעניין הנחקרים שלא הואשמו כחלק מזכות העיון שיש לה ב"חומר החקירה" (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי). זה משום שבחינת חומר הראיות המצוי בידי המבקשת מגלה מעורבות ברורה, על דרך של פעילות בלתי חוקית, של קבוצת הנחקרים שלא הואשמו בפרשיות האישום. מכאן שאי הכללתם בכתב האישום מעורר חשד כבד שהתקיימה אכיפה בררנית פסולה ומפלה.

המבקשת זקוקה לנימוקי ההחלטה של הפרקליטות בעניין הנחקרים שלא הואשמו כדי לבסס טענה של "הגנה מן הצדק" נוכח האכיפה הבררנית לכאורה.

הכלל הוא שעם הגשת כתב אישום מחויבת התביעה להעמיד לרשות הנאשם וסנגורו את מלוא חומר החקירה לשם עיון והעתקה. זכות דיונית זו נועדה לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו באורח ראוי ותכליתי. תכלית זו לא תושג אלא אם כן מצויה לפני הנאשם מלוא התמונה הראייתית (בש"פ 2043/05 מ"י נ' זאבי מפי השופטת אילה פרוקצ'יה).

הביטוי "חומר חקירה" זכה לפרשנות רחבה למדיי בפסיקת בית המשפט העליון. עיקרו של פירוש מרחיב זה הוא שבגדר "חומר חקירה" יבוא: "כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך ההליך הפלילי" [בג"צ 233/85 אל-הוזייל נ' משטרת ישראל פ"ד לט[4], 124, 129; בג"צ 1885/91 צוברי נ' פמת"א פ"ד מה[3] 630, 633 – 634].

שילובו של הכלל הבסיסי הקבוע בדין עם הפירוש הרחב יחסית שניתן לביטוי "חומר חקירה" מוליך אלי מסקנה שבגדר חומר חקירה תבוא כל ראיה או כל מידע העשוי להיות רלוונטי לשאלות העומדות להכרעה במשפט. משעה שהמבקשת עשויה להעמיד את שאלת האכיפה הבררנית על מדוכת הדיון בבית המשפט עשוי כל מידע המשליך על ההכרעה בסוגיה זו להוות "חומר חקירה".

באי כוח המבקש מוצאים סימוכין להשקפתם בפסיקת בתי המשפט. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה בפרשת סגל. הנאשם, שם, הועמד לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור. הוא סבר שהעמדתו לדין מבוססת על שיקולים זרים ומפלים ועל כן ביקש לעיין בכל ההחלטות שקיבלה הפרקליטות ממועד מסוים ואילך שעניינן סגירת תיק שנושא העלבת עובד ציבור. הבקשה עוגנה בחוק חופש המידע. אמנם עיקר הדיון באותו עניין סב על מגבלות שונות שבחוק חופש המידע אך דומה כי לא הובעה התנגדות לעצם הזכות לקבלת המידע הציבורי המגולם בהחלטות הפרקליטות לסגירת תיק או להימנעות מהגשת כתב אישום. להיפך בית המשפט העיר ש"אם לא תינתן לנאשם גישה להחלטות בדבר אי-העמדה לדין של אחרים, ספק אם יוכל לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית" [עע"מ 2398/08 מ"י נ' סגל (ההערה מפי השופט אשר גרוניס].

בעניין אחד שבו הואשם עובד של בית מרזח בהצתה ביקש הנאשם לעיין בהחלטה שלא להעמיד לדין את הבעלים ובית המשפט המחוזי פסק:

עצם חשיפת שיקולי התביעה שלא להגיש כתב אישום כנגד מאן דהוא, לא נועדה לפגוע בעצמאות שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתבי אישום. החשיפה מטרתה לקיים את השקיפות הנדרשת, ואת מראית פני הצדק, כחלק מחובותיה של התביעה כרשות מנהלית....ככל שהתביעה פעלה בהגינות, ביושרה ומשיקולים ענייניים, וחזקה עליה שפעלה כן, אין מקום להתנגד להעברת המידע המבוקש... [ב"ש (נצ') 668/10 אבוטבול נ' מ"י וראו גם: ע"ח (חי') 30051-10-10 מ"י נ' רדא; ע"ח (י-ם 39418-06-12 בנימינוב נ' מ"י ].

בעניין דנן החשש מפני אכיפה בררנית פסולה רב יותר מאשר במקרים שנזכרו למעלה והוא משום שמדובר בהפליה לכאורה של מעורבים באותה פרשה. הכלל הוא שבגדרה של פרשיית עבירה יש לשאוף להעמדה לדין של כל המעורבים [ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (2009) 400]. מעורבותם של אלה שלא הועמדו לדין בפרשיות האישום ברורה ובולטת והיא לכאורה גם חמורה יותר ממעורבות המבקשת. על כן יש טעם לסבור שמדובר באכיפה בררנית. ממילא יש טעם בבקשה להעמיד את החלטות הפרקליטות לעיון המבקשת כדי שתוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין העלאת טענה לאכיפה בררנית.

עיקר תגובת המאשימה

תגובתה המתנגדת של המאשימה מבוססת על שלושה ראשי הנמקה: (1) "תכתובת פנימית" אינה "חומר חקירה" והיא מוגנת מפני חשיפה; (2) קווים מנחים של שיקולי התביעה הוצגו להגנה; (3) הכלים הנחוצים לשם שקילת טענת הגנה מן הצדק מצויים בידי המבקשת.

"תכתובת פנימית" אינה "חומר חקירה" והיא מוגנת מפני חשיפה

הבקשה תוחמת עצמה לגילוי ההחלטות המנומקות של התביעה להימנע מהגשת כתב אישום נגד מי מן המעורבים בפרשיות האישום. החלטות אלה (הלכה למעשה התקבלה רק החלטה אחת, בעניינו של אורי מסר) אינן מהוות "חומר חקירה" לפי כל אמת מבחן, תהא זו אמת מבחן מצמצמת או מרחיבה. בית המשפט העליון דן בעבר בבקשה מטעם נאשם להתיר עיון ב"סיכום חומר חקירה" כדי להקל על יכולתו להתמצא בסבך הראיות וממילא כדי לאפשר לו להתגונן כהלכה. בית המשפט פסק כי סיכום חומר החקירה אינו בגדר ראיה ואין בו כדי לתרום לבירור העובדות הרלוונטיות למשפט [בש"פ 7008/97 מ"י נ' הורוביץ פ"ד נא (5) 224, 229 (להלן: "עניין הורוביץ")].

המסמך המבוקש בגדרה של בקשה זו אינו שונה במהותו ממסמך "סיכום חקירה". המסמך מהווה ניתוח והערכה של חומרי החקירה בהתאם להתרשמותו ולהבנתו של התובע. התובע אינו מחויב לפרוש את מחשבותיו, הגיגיו והערכותיו לעניין מהימנותן, משקלן ודיותן של ראיות. ירעה נפרשת זו אינה ראיה ואינה תורמת דבר לבירור שאלות העובדה והמשפט.