זק ואח' נ' פינקלשטיין ואח'

פסק דין

לפני תביעת התובעים לביטול חוזה מכירת הדירה הידועה כחלקה 177/12 מגוש 10857, (להלן: "הנכס"), ושנערך ביום 5/6/1994. הנכס דירה בת 4 חדרים והנמצאת ברח' הרצליה 6 בחיפה.

בכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 17.11.08 טענו התובעים, שהם בני זוג שרכשו את הנכס ביום 5/6/1994.

התובעים טענו כי כאשר רכשו את הדירה היה מבנה סמוך שנקרא ע"י התובעים "מחסן" ויקרא להלן כך בהמשך.

המחסן היה צמוד לקיר חיצוני של הנכס. גובה קיר המחסן היה כ- 5 מטר והיווה "חיזוק ומסעד לקיר חיצוני" של הנכס – כך נטען בסעיף 2 לכתב התביעה.

בעת שהתובעים רכשו את הנכס, כל המבנה שבו נמצא הנכס היה שייך לנתבעת 1, כשלגבי נתבעת 2 לא נאמר דבר ע"י התובעים.

התובעים טענו עוד כי הנתבע 1 הרס את המחסן – סעיף 3 לכתב התביעה. לדעת התובעים "ההריסה נעשתה ללא שום סיבה רציונלית ובניגוד של רצונם התובעים בגלל שבמעשה זה נפתח מעבר לדירה של התובעים...". (כך במקור) – ראו סעיף 3 לכתב התביעה.

לכאורה, ניתן להבין מכתב התביעה שעקב הריסת המחסן, נחשף הנכס, כך שקיומו של המחסן היה הגורם המהותי שהביא את התובעים לרכישת הנכס.

עוד נטען ע"י התובעים כי הריסת המחסן גרמה ל-"שבר קיר חיצוני" – כך במקור (סעיף 3(ב) לכתב התביעה) "ונוצרה מערכת סדקים כולל סדק מגיסראלי ומפולש לאורך כל הקיר" – כך נטען בסעיף 3(א) לכתב התביעה.

התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבע "... רוצה לפנות (ככל הנראה הכוונה "לבנות" – כ.ס.) עוד קומה על גג ששייך לו". – (כך במקור בסעיף 3(ב) לכתב התביעה). לדברי התובעים לא היה בידי הנתבע אישור מעיריית חיפה. מה גם, שלאחרונה העמיד הנתבע את הגג עליו היה בנוי המחסן לשימוש דייר אחר ובדרך זו חשף את התובעים לעיני אנשים זרים, פגע בפרטיות שלהם, גרם להם אי נוחות ופגע בזכויותיהם לעלות לגג ולהשתמש בו.

עוד ניתן להתרשם מניסוח כתב התביעה, חרף הקשיים האמיתיים שמצאתי בהבנת טענות התובעים וביכולת לרדת לסוף דעתם, כי הם טוענים לזכויות בגג הבית.

עוד העלו התובעים טענות נוספות ושונות מהן עולה כי הם סובלים ממי הגשמים, מקשיים וסכנה בעלותם על הגג כתוצאה מפעולת ההריסה של המחסן.

התובעים טענו כי הנתבע לא מסר להם את כל זכויותיהם הקנייניות ולכן הם עתרו לסעדים הבאים: - לתקן את הקיר, להקים מבנה צמוד לקיר חיצוני של דירת התובעים ולסדר את הרישום של המקרקעין – (ראו ועיינו בסעיפים 8, 1, 2 ו-3 לכתב התביעה).

הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו לדחיית התביעה על יסוד טענת ההתיישנות. הדירה נרכשה בשנת 1994 והמחסן נהרס בשנת 1995. ההריסה בוצעה ברכוש שבבעלות הנתבע – ראו תקנון ותשריט הדירה שנמסרו לידי התובעים.

הנתבעים דחו את טענות התובעים אחת לאחת ואף בסיכומים הביאו את טענותיהם באופן מסודר כשהם מדגישים את טענת ההתיישנות.

הנתבעים הפנו לראיות ולעובדות שהתובעים רכשו את הדירה בשנת 1994 וכי המחסן נהרס בשנת 1995. לחוזה המכר עליו חתמו התובעים צורפו התשריטים של הגגות שבבעלות הדיירים ואלו שבבעלות הנתבעים. המחסן שנהרס אינו בנוי על הגג שבבעלות התובעים והדיירים האחרים אלא על הגג שבבעלות הנתבעים. יש להזכיר כי המדובר במבנה שהוקם בשנת 1936. המדובר במחסן בגובה 2.20 מטר כשהגג עשוי אסבסט, מבנה שבהתאם למיקומו ואיכות בנייתו, אין בו כדי לחזק את המבנה, לטענת הנתבעים.

עוד טענו הנתבעים כי הסרת המחסן לא שינתה לרעה את מצבם של התובעים ולא חשפה אותם לסכנת התפרצויות כפי שטענו והא – ראיה שלא הראו שבמשך שנות דור בהן מתגוררים בדירה מאז הריסת המחסן בשנת 1995, לא היתה ולו התפרצות אחת.

הנתבעים התייחסו לטענות התובעים ביחס לתקנון הבית המשותף שנערך עוד בשנת 1992 וטענו כי היה על התובעים לפנות למפקחת על הבתים המשותפים ולעניין הנזקים, היה עליהם לפרט נזקים אלו ולהגיש תביעתם לבימ"ש שלום.

הנתבעים התנגדו לשנוי חזית ולהוספת טענות שלא נטענו בכתב התביעה.

לעניין חוות דעת התובע, נטען כי הגם שהוא מהנדס במקצועו, חוות הדעת אינה ערוכה כדין ולא הוגשה כמקובל. לדעת הנתבעים האמור במסמך שקראו לו התובעים "חוות דעת" הוא בעצם מסמך מטעם צד, קרי, מטעם התובעים ואין לייחס לו כל משקל.