זעזע ואח' נ' ג'רוס

פסק דין

א.הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת רויטל באום, ב-תא"ח 5015-10-12 מיום 24/02/13, לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה, ובית משפט קמא הורה למערערים לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 2, גוש 10318 בשפרעם (להלן: "המושכר"), מקרקעין המצויים בבעלות המשיבה ואחרים.

ב.המשיבה היא יורשת, על פי צוואה, של זכויות בעלה המנוח במושכר. מושכר זה משמש כשוק בשפרעם, הפועל בימי ו' בשבוע.

על זכויותיה של המשיבה רשומה הערת אזהרה לטובת שני בניה, אלי ואיברהים. הערה זו, שנרשמה לפי שטר משנת 2004, הייתה קיימת, ככל הנראה, עוד בימיו של המנוח ועל זכויותיו (המנוח נפטר בסוף שנת 2006).

ג.ביום 25/01/07 נחתם הסכם שכירות בין המשיבה לבין המערער מס' 1, ובהתאם לחוזה הושכר המושכר למערער מס' 1 תמורת דמי שכירות בסך של 7,800 ₪ לחודש לפרק זמן של 3 חודשים, החל מיום 01/01/07, כשהשכירות מתחדשת מאליה ל-3 תקופות נוספות של 3 חודשים כל אחת.

אין מחלוקת, שהמושכר הושכר למערערים לפני תנאי חוזה השכירות הנ"ל מאז שנת 2007 ואילך, מבלי שנערך הסכם אחר במקומו, והצדדים פעלו על פי חוזה השכירות האמור מאז שנחתם.

סעיף 3(ג) של חוזה השכירות מאפשר למשיבה לסיים את החוזה בהודעה של שבוע מראש, וזאת "בכל עת".

ד.ביום 19/09/11 שלחה המשיבה מכתב למערער מס' 1, בו נדרש לפנות את המושכר, נוכח הפרת חוזה השכירות, בגין אי תשלום דמי שכירות בחודשים שקדמו למשלוח המכתב, שצוין בו, כי פנייה קודמת בעל פה למערער מס' 1 לא הביאה לתיקון ההפרה.

בפועל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בסופו של דבר שולמו מלוא דמי השכירות לשנת 2011 וכן לשנים שקדמו.

ה.ביום 10/08/12 שלחה המשיבה מכתב נוסף למערער מס' 1, שנדרש לפנות את המושכר, עקב אי תשלום דמי השכירות פעם נוספת.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי דמי השכירות לשנת 2012 לא שולמו במלואם, כשבישיבת בית המשפט מיום 06/02/13 הסכימו המערערים להפקיד בבית המשפט את החלק שאינו במחלוקת.

ו.בית משפט קמא ציין, שאין מחלוקת של ממש, כי המערערים הפרו את חוזה השכירות, הואיל ובמשך מספר חודשים, לכל המאוחר מחודש אוקטובר 2012 ועד חודש פברואר 2013, לא שולמו דמי השכירות עבור המושכר.

ז.התביעה הוגשה תחילה כנגד המערער מס' 1, שחתום על חוזה השכירות. מערער זה טען, כי מי ששכר בפועל את המושכר היה המערער מס' 2 ולכן חובה לצרפו לכתב התביעה, וכך נעשה.

בכתב ההגנה המתוקן, שהוגש מטעם שני המערערים, טען המערער מס' 1, שהא היה שותף עם המנוח בשוק, השכיר את המושכרים לצדדי ג', לא ניתן לפנותו, משום ששותפותו היא "לעולמי עולמים" או "לטווח ארוך מאוד", משום שהשקיע במושכר מאות אלפי שקלים, וכי זכויות צדדי ג' תיפגענה, והוא צפוי להיתבע על ידם בגין כך.

ח.בנוגע לראיות, כותב בית משפט קמא, כי עדות בנה של המשיבה, אלי, שאין חולק כי היה מעורב בענייני המושכר, אף לגישתם של המערערים, הייתה מספקת להוכחת התביעה, הואיל ואלי ידע להעיד מידיעה אישית על כל הפרטים ועדותו הייתה ישירה, ברורה וסדירה, המתבססת על עובדות שאינן במחלוקת ואינן יכולות להיות במחלוקת, ובית משפט נתן אמון בדבריו של אלי.

ט.מטעם המערערים הוגשו תצהירים של המערערים עצמם ושל 5 עדים נוספים. בית משפט קמא ציין, שעדיהם של המערערים התגלו כמי שאינם בקיאים בעובדות, וידעו לספר בעיקר על דברים שנאמרו להם על ידי המערער מס' 2.

רוב עדויות עדי המערערים, כך נקבע, אינן אלא עדויות מפי השמועה ולא יכלו לתרום לבדיקת השאלות שבאמת שנויות במחלוקת בין הצדדים.

י.בית משפט קמא ציין, כי הגנתם של המערערים חסרת בסיס. טענת המערער מס' 2, כי היה שותפו של המנוח, נותרה ללא כל ראייה. לא זו בלבד שלא נרשמה שותפות, אלא גם לא צורף כל הסכם שותפות. עדות המערער מס' 2 התבססה על כך, ש"כולם יודעים את זה", אך מובן שאין זו ראייה במשפט.

יתר על כן, כך קבע בית משפט קמא, גם אילו היה המערער מס' 2 מוכיח קיומה של שותפות, הרי לפי סעיף 42 לפקודת השותפויות, מות אחד השותפים מביא לפירוק השותפות.

י"א.עוד ציין בית משפט קמא, כי שמשנחתם חוזה השכירות ביום 25/01/07 בין המשיבה (יורשתו של המנוח) לבין המערער מס' 1, שהצהיר כי המערער מס' 2 פעל "באמצעותו", ברור כי שותפות, אם אמנם הייתה, אינה קיימת עוד בין המשיבה לבין מי מבין המערערים, שאינם אלא שוכרים של המושכר בלבד.