זעאריר ואח' נ' אבו עוואד ואח'

החלטה

במסגרת בקשה למתן הוראות שהגישה הנתבעת 2 (להלן: "קרנית"), נתבקש בית המשפט להורות על הפסקת הדיון בתובענה לצד השגת קביעה שיפוטית, לפיה, התובע יהיה רשאי לבקש לחדש הדיון בתביעתו, רק אם יתקבל הערעור, כפי שהוגש על ידו לבית הדין הארצי לעבודה וככל שערעורו יידחה – יראו ההליך מושא תיק זה, כתובענה שנדחתה.

אין חולק כי בקשה זו מטעם קרנית, באה לעולם בעקבות פסק דין שניתן ביום 22.8.13, בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים במסגרתו, בית הדין דחה את תביעתו של התובע - מאהר זעאריר, שהינו גם התובע בהליך שבפניי, כנגד המוסד לביטוח לאומי ואשר נסובה אודות האירוע התאונתי מיום 14.3.11, שהינו האירוע מושא ההליך שבפניי.

לשיטת קרנית, ממצאיו השיפוטיים של בית הדין, מהווים משום "מעשה בית דין" (השתק פלוגתא), גם בתובענה שבפני.

עת נדרשתי לבקשה, הוריתי לתובע למסור תגובתו, וזו אכן הוגשה ולאחריה נתקבלה תשובת קרנית.

לא מיותר אף לציין, כי לאחר שהוגשה תשובת קרנית, ביקש ב"כ התובע להתיר לו להציג טיעון משפטי לתשובת הנתבעת ובהחלטת ביניים שניתנה, קבעתי, כי נכון וצודק לכרוך ההכרעה בבקשת ביניים זו עם ההכרעה בבקשת קרנית.

בטרם יבחנו טענות הצדדים, מן הראוי לסקור ולו בקצירת האומר את ההלכות הנוהגות ביחס ל"מעשה בית דין" בכלל, ול "השתק פלוגתא", בפרט.

כידוע, הכלל בדבר קיומו של "מעשה בית דין", מכוון למנוע "מבעלי דין וחליפיהם וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין ... לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על ידי בית משפט המוסמך" (מתוך רע"א 10353/05 צרפתי ואח' נ. עיריית מודיעין (נבו, 17.8.06).

ראוי אף להזכיר כי "יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון והוא נועד למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות במערכת השיפוטית" (ע.א. 3097/02 מלמד נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ח(5), 511).

(ההדגשה אינה במקור – נ.נ.).

באשר ל"השתק פלוגתא" כידוע, זה יכול ויווצר "לא רק כלפי בעלי הדין עצמם, אלא אף כלפי חליפו של בעל הדין כעין חליפו, אדם בעל קרבה משפטית אליו או אדם שיש לו זהות אינטרסים עמו" (מתוך ע"א 3180/05 ד"ר ריאד נעים זריק נ. עודה ג'רייס, נבו, 29.4.07).

אולם, תנאי ראשון ובלעדיו – אין, להתגבשות השתק פלוגתא, הינו ש"מדובר בשאלה עובדתית או משפטית שהיתה חיונית להכרעה בתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם במפורש". (מתוך ע.א. 3180/05 שאוזכר לעיל, שם בסעיף 31 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור – נ.נ.). או אז, "יהיו בעלי הדין וחליפיהם, מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש בהליך השני, חרף אי הזהות בין העילות" (שם, שם).

בהליך הנדון בפניי, מבקש התובע להישמע בטענה כי פגימות הגוף שנגרמו לו, כמפורט בכתב התביעה, מקורן באירוע תאונתי מסוג תאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.3.11. לטענת התובע, נזקי הגוף, כאמור, מקורם בנסיעתו בעגלה רתומה לטרקטור אשר עובר ובמהלך האירוע, היה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 (חאמד אבו עוואד).

יוזכר כי קרנית נתבעה בהליך בשל העובדה כי נתבע 1 - חאמד, נהג בטרקטור ללא רישיון נהיגה תקף.

בכתב הגנתה, הכחישה קרנית מכל וכל התרחשותו של אירוע "מזיק" כטענת התובע, וכל שכן, את האפשרות כי נזק הגוף הנטען מקורו בשימוש ברכב מנועי.

עיינתי בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה והנה נמצא, כי במסגרת ההליך שנדון שם, הנתבע, קרי, המל"ל, לא חלק כלל על קיומה של נסיעה בטרקטור אלא שלשיטתו "הנסיעה בטרקטור לא היתה לצרכי עבודה ואין לראותה כפעולה נילווית הקשורה בעבודתו" (זאת בהתאם למכתב הדחיה ששיגר המל"ל לתובע וכפי שהדברים מאוזכרים על ידי בית הדין האזורי לעבודה בפתיח לפסק דינו (עמ' 1, סעיף 2).

משמעות הדברים הינה, כי בו בזמן שבהליך הנדון בפניי, קרנית הכחישה מעורבות של טרקטור ולו כ"זירה", הרי שבהליך בבית הדין לא הוכחשה כלל ועיקר נסיעתו של התובע בטרקטור, אלא שלצרכי ההכרעה שם, היה על בית הדין לדון ולקבוע ממצאים שיפוטיים ביחס לטענת המל"ל, כי הנסיעה בטרקטור לא היתה לצרכי עבודה, כאשר לצד כך ואף אם בבחינת "למעלה מן הצורך", קבע בית הדין כי "עליית התובע לטרקטור היה בה משום שותפות למעשה שגרם לפגיעה שכן ידוע כי הנהג (חאמד) נוהג בטרקטור ללא רישיון ועל כן חלה ההחרגה הקבועה בסעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995" (ראה האמור בסיפא של סעיף 46 לפסק הדין).

להבנתי, מציאות משפטית זו, כשלעצמה, שוללת קיומו של "השתק פלוגתא" ולמצער, מלמדת כי בית הדין כלל לא נדרש להכריע בשאלה האם התרחשה נסיעה בטרקטור, אם לאו, עובר לפגיעה בתובע.

אם לא די בכך, הרי שבסעיף 14 לפסק דינו מציין בית הדין "כאן המקום לציין כי בעניין אחד לא היתה מחלוקת והוא שלחאמד לא היה רישיון נהיגה ושהתובע עלה על העגלה והמשיך לנסוע חרף נסיעתו המהירה של חאמד" (ההדגשות אינן במקור – נ.נ.).

אכן, לא נעלם מעיני כי בית הדין ראה לנכון לציין גם, "לטעמנו יתכן שכלל לא עלה על העגלה" (בשולי סעיף 19 לפסק דינו). אולם, ברור, על פי נוסח הדברים, כי בית הדין לא הכריע כלל בשאלה עובדתית זו ולצורך הדיון שהתקיים בפניו ואף כחלק מהנחת המוצא של פסק דינו, בית הדין הניח כי עובר לפגיעה בתובע, היתה גם היתה נסיעה בטרקטור, זאת גם אם בסופו של יום, קבע בית הדין כי לא הוכח בפניו שהנסיעה בטרקטור היא שגרמה לנזק הגוף של התובע.