זסלבסקי ואח' נ' איי.טי.טי. שכנולוגיות מסחר מתקדמות בעמ

פסק דין

לפניי ערעור שהגישו המערערים על החלטתו של כב' הרשם יוחנן גבאי מיום 8.3.10, לפיה נדחתה בקשת המערערים להטלת עיקול זמני על נכס המשיבה, כמפורט בבקשה אשר הוגשה על ידם.

בהתאם להחלטתי מיום 16.3.10, הגישו הצדדים עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי החלטת הרשם בדין יסודה, ולפיכך דין הערעור להידחות.

על המבקש כי יוטל עיקול זמני לעמוד במספר נטלים.

עפ"י תקנה 362 (א) יש לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. עפ"י תקנה 374 (ב) רשאי ביהמ"ש להורות על הטלת עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

שיקולים נוספים אותם ישקול ביהמ"ש עת יחליט בסעד זמני נקבעו בתקנה 362 (ב): הנזק שייגרם למבקש הצו אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני.

כן ישקול ביהמ"ש אם הוגשה הבקשה בתום לב ומתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

ראשית, יש לדחות טענת המערערים לפיה המשיבה זנחה טענותיה בסיכומים שהוגשו בפני הרשם, לעניין עילת התביעה. מדובר בטענה שמבחינה עובדתית אינה נכונה. ראו למשל טענות המשיבה בסעיף 5 לסיכומיה.

באשר ליסוד ההכבדה, הרי שאיני מוצא מקום להתערב בקביעותיו של הרשם הנכבד בעניין זה. ממש כפי קביעת הרשם, גם אני כשלעצמי סבור כי לא הובאו על ידי המערערים ראיות מהימנות לכך כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו כנגד המשיבה יכביד על ביצוע פסק הדין. לא הובאה על ידי המשיבה כל ראיה כי המשיבה עומדת להבריח את נכסיה.

נכון הוא כי ניתן לבסס את יסוד ההכבדה על הטענה של העדר יכולת לשלם את החוב. העדר יכולת כלכלית לשלם את החוב, כמו גם גובה החוב כשלעצמו, יכולים לשמש יסוד מתאים לקיום יסוד ההכבדה. אולם נראה איפוא כי אף לעניין טענות אלה לא הובאו כל ראיות על ידי המשיבה. כפי שציין נכונה הרשם המלומד סכום התביעה כנגד המשיבה עומד ע"ס 198,000 ₪, ולא הובאו על ידי המערערים ראיות מהימנות כי שווי נכסי המשיבה אינו מספיק על מנת לשלם את החוב הנטען.

צדק הרשם הנכבד בקובעו כי אין די בטענות הבלתי מפורטות אשר נטענו על ידי המערערים. לא הובאה על ידי המערערים כל ראיה מהימנה כי המשיבה מצויה בקשיים כלכליים או כי היא עומדת להבריח נכסיה. בנוסף לכך, טענות המשיבה אשר נטענו בתצהיר שצורף לתגובה שהוגשה מטעמה, לא נסתרו.

הנני מוצא לנכון להדגיש ולציין את התמורה העיקרית אשר התחוללה בדיני העיקול עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וסעיף 3 שבו.

אין זה מיותר להזכיר כי מאז חקיקת חוק היסוד הנ"ל ניתנה עדיפות לזכות הקניין של הנתבע להגנה על קניינו מפני עיקול.

יחד עם זאת וכמו בכל מקרה של איזון בין זכויות מתנגשות, זכות הקניין של הנתבע אינה מוחלטת ועדיפותה על פני זכות הקניין של התובע אין פרושה הצבת מחסום בלתי עביר המונע לעולם פגיעה בקניינו של הנתבע קודם למתן פסק הדין.

העדיפות באה לידי ביטוי אך בנטל הרובץ על התובע לשכנע באמצעות ראיות מהימנות לכאורה כי הפגיעה שתיגרם לרכוש הנתבע כתוצאה מהעיקול אמנם נדרש לצורך מניעת ההכבדה ומוצדקת בשים לב למאזן הנזקים העלולים להיגרם לכל אחד מן הצדדים או אי מתן הצו (ע"א' 5935/97 סיני נ. יגלנץ פדי' נב (1) 193).

ברי כי לנוכח הדברים האמורים, ולאור קביעת הרשם שאין לי להצטרף אליה, לפיה לא עמדו המערערים בנטל הרובץ על שכמם להוכחת יסוד ההכבדה, הרי שדין ערעורם לדחייה.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בערעור בסך 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' אייר תש"ע, 22 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.