זנה נ' בן לולו

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 30,000 ₪ וזאת בגין נזקים שטוען התובע כי הנתבע גרם לו כתוצאה מכך שביום 20.3.08 נטל את רכבו, מסוג קאיה, מ.ר. 7503619 (להלן: "הרכב") לצורך קניית מזון בזמן עבודתם המשותפת של הצדדים בנמל חיפה, ובמהלך הנסיעה ארעה תאונה בה היה מעורב צד ג' כלשהו (להלן: "התאונה"), אשר כתוצאה ממנה הושבת רכבו של התובע.

לטענת התובע נזקיו, מעבר לערך הרכב אשר נמסר לו כי הינו בסך של 12,000 ₪, שהוכרז אובדן גמור (והוא זכה אך ורק בערך שרידיו), הינם בגין עוגמת נפש רבה והוצאות שנגרמו לו בתקופה הרלבנטית מאחר והתאונה ארעה בסמוך למועד שנקבע לחתונת בנו ובשל כך נאלץ לנסוע נסיעות ארוכות ללא רכבו (וזאת בהתחשב בעובדה כי הוא נכה הזקוק לרכבו). כמו כן נטען כי הוא נטל הלוואה בסך 15,000 ₪ מקרובי משפחה לצורך קניה מהירה של רכב אחר, אשר נרכש על ידו ביום 31.3.08, עשרה ימים לאחר מועד התאונה.

הנתבע אינו חולק על עצם ארוע התאונה, אולם טוען כי זו נגרמה שלא באשמתו אלא באשמת צד ג' ולפיכך היה על התובע לתבוע את צד ג'. בעוד שבכתב ההגנה נטען כי הוא מסר לתובע את מלוא פרטי הנהג הפוגע ואילו התובע בחר, מטעמיו הוא, שלא לנקוט נגדו בהליכים כלשהם, הרי שבדיון בפני הודה הנתבע כי לא מסר לתובע את הפרטים הנדרשים וזאת מאחר והלה דרש ממנו, באופן אישי לשאת בתשלום מלוא הנזקים. הנתבע מכחיש את נזקי התובע מעבר לערך הרכב, אשר לטענת הנתבע אינו עולה על 7,000 ₪ (מתוכם קיבל התובע 1,100 ₪ בעבור השרידים), וכן טוען כי ניסה לסייע לתובע ככל יכולתו ואף הציע לו את רכבו הפרטי אולם התובע סרב להצעתו זו, ללא כל הצדקה.

סלע המחלוקת בין הצדדים היתה, לכאורה, השאלה, באם התובע נתן לנתבע רשות לנסוע עם הרכב מחוץ לתחום הנמל, אם לאו. אציין כי אינני רואה כל צורך להכריע בסוגיה זו, שכן אין מחלוקת כי הנתבע נטל את הרכב ברשות וכי התובע ידע כי הוא נוסע לרכוש מזון, כפי שנהג לעשות פעמים רבות קודם לכן. השאלה באם הנתבע אמור היה לנסוע למזנון שבתוך הנמל (כטענת התובע המוכחשת על ידי הנתבע שטען כי המזנון היה סגור מזה חודשים קודם לכן) או באם היה אמור לנסוע מחוץ לנמל איננה ברת משמעות כה רבה, כפי שמייחס לה התובע, שכן גם באם אקבל גירסתו כי נתן רשות לנתבע לנסוע רק בתוך הנמל, הרי שמתן הרשות כוללת את האפשרות כי גם בנסיעה כזו יתכן ותגרם תאונה והסיכון במתן הרשות לנתבע להשתמש ברכב, דומה בשני המקרים.

יחד עם זאת, מתן הרשות להשתמש ברכב אין בה לפטור את הנתבע מנזק שיגרום לתובע כתוצאה משימוש זה, ושוכנעתי כי הנתבע לא עשה את כל הנדרש על מנת לאפשר לתובע להיפרע ממי שהנתבע טען כי אחראי לנזקי התאונה. טענתו כי לא מסר את פרטי צד ג' לתובע מאחר והלה דרש ממנו לשלם באופן אישי את נזקיו (מעבר לכך שהיא סותרת באופן חזיתי את הנטען בכתב ההגנה), אין בה כדי להוות הסבר מספק למחדלו זה של הנתבע, אשר גם במעמד הדיון בפני לא מסר את הפרטים הרלבנטיים ובכך לא איפשר לתובע, גם בשלב זה, לנקוט בהליכים לגביית פיצוי מהנהג הפוגע. במצב דברים כזה אין ספק כי מהתובע נמנעה האפשרות לתבוע מהצד השלישי את נזקיו (כאשר אין כל ודאות כי טענת הנתבע כי הלה אחראי למלוא הנזק אכן נכונה), ומכאן שהתנהלות הנתבע בענין גרמה לו נזק של ממש בשל אובדן מלא של סיכויי הגביה מהצד השלישי (ככל שאלו קיימים).

מכאן ששוכנעתי כי התנהלות הנתבע בטיפול בענין היתה קלוקלת ואני מאמינה לתובע כי הנתבע הבטיח לו במהלך התקופה לטפל בענין, אולם הדבר לא נעשה על ידו באופן ראוי, ולפיכך הוגשה תביעה זו.

יחד עם זאת, אין ספק כי טענותיו של התובע לנזקים עקיפים ניכרים, מעבר לשווי הרכב (אליו אתיחס בהמשך), לא הוכחו בפני ולא שוכנעתי כי נגרמו לתובע נזקים כנטען. אמנם אין ספק שנגרמה לתובע אי נוחות (אולי אף רבה) מכך שרכבו לא היה ברשותו במועדים הסמוכים לחתונת בנו, אולם התובע מודה כי חלק מהנסיעות ביצע ברכב של בתו, ואילו ביחס לחלק האחר שנטען כי נסע במוניות, לא הוצגה כל ראיה להוצאה כזו.

מעבר לכך, התובע רכש רכב אחר בחלוף עשרה ימים ממועד התאונה (דבר המאיר באור שונה את טענותיו ביחס לאי הנוחות ועוגמת הנפש שהוסבה לו), וטענתו כי נטל הלוואה לשם כך לא הוכחה בפני בבדל ראיה, מה גם שבעצם נטילת ההלוואה אין כדי לגרום כל נזק (אלא אם כן כתוצאה מכך נשא בעלויות מימון, דבר שלא נטען וממילא לא הוכח).

למחלותיו השונות של התובע שפורטו בהרחבה בפני אין כל רלבנטיות להליך שבפני וגם העובדה שהתובע טוען כי קיבל את הנתבע לעבודה ו"חנך" אותו, ומכאן גודל אכזבתו מהתנהלותו, איננה רלבנטית לתביעה זו שכן בסופו של יום ביהמ"ש פוסק את הפיצוי בהתאם לראיות שהובאו בפניו והערכת הנזק כתוצאה מכך, ולא בהתאם לתחושותיו הסובייקטיביות של התובע וציפיותיו מהנתבע.

משכך אני סבורה כי הפיצוי הראוי במקרה זה הינו בגובה שווי הרכב בניכוי שווי השרידים בסך של 1,100 ₪ אותם קיבל התובע, וכן פיצוי מתון בגין עוגמת הנפש ואי הנוחות שנגרמה לתובע בשל העדר הרכב בעקבות התאונה עד לרכישת הרכב האחר על ידו.

באשר לשווי הרכב, אף אחד מהצדדים לא הציג בפני ראיה כלשהי בענין, כאשר התובע טוען כי נמסר לו על ידי מאן דהוא כי ערך הרכב היה 12,000 ₪ (וזאת על בסיס ערך שרידים של 8-9%), ואילו הנתבע טען כי מדובר ברכב ששויו 7,000 ₪ אולם לא עיגן טענתו זו במחירון על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן. בהעדר ראיה לענין זה, ראיה שהיה על התובע להציג בהיותו "המוציא מחברו", אני קובעת את שווי הרכב על בסיס טענת הנתבע בסך של 7,000 ₪ אולם זאת מעבר לערך השרידים, ששולם כאמור לתובע.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 7,000 ₪ בצירוף סכום גלובאלי בגין הוצאות ועוגמת נפש בסך של 1,500 ₪. מאחר ומדובר בסכומים שנקבעו על דרך האומדן אין הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך של 500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' טבת תש"ע, 20 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: