זלום נ' הקדש ואח'

החלטה

בקשה למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב פינויו של המבקש מבית הנמצא ברח' עקבאת אל-חלידיה 3, שכונת אלכראמה, העיר העתיקה, ירושלים (להלן: "המושכר"), והאוסר על המשיבים או מי מטעמם לתפוס חזקה או לעשות שימוש, או להסיג גבול במושכר.

ביום 3/4/2013 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד בכפוף להמצאת ערבויות, והבקשה נקבעה לדין ביום 4/4/2013. בעקבות הדיון הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

המבקש תושב ירושלים. לטענתו הוא התגורר ברציפות מאז שנולד ועד להיום במושכר, אשר נשכר לראשונה בשנות הארבעים על ידי סבו המנוח עארף זלום ואשתו אניסה (להלן: "הסבא והסבתא").

על פי הסכם השכירות, המושכר כולל 2 דירות בקומה א ו-5 דירות בקומה ב', מטבחים, נוחיות ומחסן.

המבקש ממשיך וטוען כי, לאחר פטירת סבו וסבתו המשיכו אמו וחלק מדודיו להתגורר במושכר עם ילדיהם; במהלך השנים הלכו לעולמם חלק מהדיירים במושכר וחלקם עברו להתגורר במקומות אחרים; ואולם הוא, אשתו וילדיו, ואחיו – המשיב 4 ובני משפחתו, המשיכו להתגורר במושכר; בשנת 2001 הוא נפרד מאשתו בעקבות קשיים כלכליים אליהם הוא נקלע; בעקבות כך אשתו עברה להתגורר בדירה מושכרת בבית חנינה, ואילו הוא המשיך להתגורר במושכר יחד עם משפחת אחיו – המשיב 4; הוא ואחיו, המשיב 4, נהגו להתחלק בתשלום דמי השכירות עבור המושכר ששילמו מידי שנה למשיבים 1 ו-2; השכירות שולמה עד סוף שנת 2013.

ביום 20/12/2010 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט שמעון פיינברג בביהמ"ש השלום בירושלים, אשר הורה על פינוי אחיו ואשתו – המשיבים 4 ו-5, מהמושכר, וזאת מהנימוק שהם גרמו נזק ניכר בזדון למושכר; בעקבות פסק הדין נפתח תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים 4 ו-5 לפינוי המושכר.

לטענת המבקש, הוא בעל זכות לדיירות מוגנת במושכר בהתאם להוראות סעיפים 20 ו-27 (חוק להגנת הדייר) [נוסח משולב] תשל"ב-1972, וזאת משום שהוא התגורר במושכר מאז שנולד, כאשר סבתו – הדיירת המקורית – עדיין הייתה בחיים, המשיך להתגורר עם הוריו שהפכו לדיירים מוגנים עם פטירת סבתו, והפך לדייר מוגן עם פטירת הוריו.

לטענת המבקש, זכותו לדיירות מוגנת הינה זכות עצמאית מזו של אחיו –המשיב 4, אשר נגדו ניתן פסק דין לפינוי המושכר, ולכן פסק הדין שניתן כנגד אחיו אינו יכול לגרוע או לפגוע בזכותו העצמאית לדיירות מוגנת, ואינו חל עליו בתור דייר מוגן עצמאי.

המשיבים 1 ו-2 הם הקדשות שעל פי הנטען הם הבעלים של המושכר, והמשיב 3 הוא הנאמן על ההקדשות (להלן : "המשיבים").

לטענת המשיבים, המבקש לא הצליח להרים נטל מינימאלי של ראיה על מנת להוכיח את זכותו כדייר מוגן בנכס; המבקש לא הראה כל אסמכתא פוזיטיבית לכך שהוא דייר מוגן; המבקש אישר בחקירתו כי שכר הדירה שולם על ידי אחיו - המשיב 4; כך גם הוצאות המים, החשמל והגז; המבקש הביא מאשתו ילדים בתקופת הפירוד, כטענתו; המבקש מנהל עם פרודתו חשבון בנק משותף; למרות הפירוד מאשתו כטענת המבקש, הסכם השכירות של המושכר בבית חנינה רשום על שם המבקש ואשתו, וכך הוא רשום בספרי העירייה; המבקש שהה בביתו בבית חנינה כאשר הוטל עיקול נגדו בהוצאה לפועל; רישום כתובתו של המבקש במשרד הפנים במושכר, אינה יכולה להקנות לו זכות לדיירות מוגנת שהיא זכות סטטוטורית מהותית; כתובת במשרד הפנים אינו אסמכתא למגורים בפועל.

המשיבים ממשיכים וטוענים כי, פסיקתו של כב' השופט פיינברג בדבר זכות המשיב 4 לדיירות מוגנת מתייחסת אך למשיב 4 ולא למבקש; מכל מקום, אין בפסק הדין שום ניתוח של זכויות דיירות מוגנת העוברות מדור לדור; למבקש אין סיכוי להיות דייר מוגן, שכן על פי הדין, נכד אינו יכול להפוך לדייר מוגן.

עוד נטען על ידי המשיבים כי, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן אין לקבל את טענתו של המבקש בדבר המועד שבו הוא ידע על הליך הפינוי; המבקש העיד שהוא ביחסים טובים עם אחיו – המשיב 4, וכי המשיב 4 וילדיו מתגוררים עמו כבר כמה שנים, לכן אין לקבל את טענתו שהוא לא ידע על פסק דין הפינוי שניתן נגד אחיו בשנת 2010.

המשיבים ממשיכים וטוענים לחלופין כי, גם אם ייקבע כי המבקש הראה זכות לכאורית, הרי מדובר בבקשה בעייתית שהתשתית הראייתית שלה קלושה ביותר, ולפיכך יש להתנות את הצו הזמני בהפקדת ערבויות ובטחונות בסכום משמעותי.

דיון ומסקנות

בהתאם לתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") על המבקש סעד זמני "לשכנע את בית המשפט על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה".

הפסיקה קובעת כי בשלב הדיון בסעד הזמני, הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט; מדובר בהליך מקדמי באופיו, שבו נבחנות ראיות וטענות הצדדים במבט על לשם הכרעה בסעד הזמני, מבלי שבית המשפט מבטא עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. ראו ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י לח(4) 105, 108.

עניין נוסף שבית המשפט שוקל שעה שבא להחליט בבקשה לסעד זמני הינו מאזן הנוחות, שלפיו נערכת בחינה השוואתית של: "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר". תקנה 362 (ב)(1) לתקנות סד"א. נקבע כי קיים יחס גומלין בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. היינו, ככל שסיכויי התביעה טובים יותר, כך מתמתנת הדרישה בענין מאזן הנוחות ולהיפך. ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פד"י נו (1), 529; רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פד"י נט (4) 700.

על רקע הדברים הנ"ל ניגש לבחון את נסיבות המקרה שלפנינו.