זכויות בר רשות במשק חקלאי אינן בנות הורשה

פתח דבר

1.         עניינו של פסק הדין אשר בפני, הוא הכרעה בסכסוך בין אחים, יורשיה של אימם המנוחה הניצים על חלוקת ירושתה. התביעה אמנם מכוונת אל המשק בו החזיקה המנוחה במושב ..., אך כרגיל בסכסוכי משפחה זה קצה הקרחון בלבד, הלכה למעשה נטושה המחלוקת בין הצדדים על אופן חלוקת מלוא ירושת אימם שכללה כנראה גם "מפעל" לשמלות כלה, נכסי מקרקעין וכספים.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.         להלן אביא את תמצית טענות הצדדים בהן שזור סיפור המעשה.

3.         המנוחה ס.מ. ז"ל (אימם המנוחה של הצדדים שנפטרה ב-29/10/96) החזיקה במשק .... במושב .... כבת רשות, על פי הסכם משבצת המתחדש מעת לעת ואשר נערך בין מינהל מקרקעין ישראל לסוכנות שהחכירה זכויותיה למושב תנובות. עפ"י הנטען בתביעה, בשנת 1979 , העבירה המנוחה את זכויותיה במושב לבנה - הנתבע כ"בן ממשיך" הנתבע בנה במשק את ביתו בשטח של 160 מ"ר, מן הנטען בהגנה, ניתן להבין כי הנתבע בנה בית זה בעלות, לטענתו, של סך שקלי השווה ל-400,000 $.

4.         לטענת התובעים , הנתבע והמנוחה חתמו ביום 9/11/80 על תצהירי ביטול ההעברה לפיהם העביר הנתבע את כל הזכויות שקיבל ללא תמורה חזרה אל המנוחה. התצהירים הועברו אל הסוכנות, והביטול האמור דווח לרשויות המס, אך לא נרשם במינהל . התובעים ביקשו איפוא כי אצהיר שהעברת הזכויות החוזרת מן הנתבע אל המנוח - תקפה.

5.         מנגד טען הנתבע כי העברה חוזרת זו היתה ל"מראית עין" בלבד, ונועדה כדי למנוע מגרושתו לעקל שלא כדין נכסים השייכים לו לבדו, ועוד טען הנתבע כי הוא ואמו המנוחה ביטלו בהסכמה ביניהם ובהתנהגותם העברה חוזרת זו. הנתבע טען כי הוא בעל הזכויות במשק מאז שהוכר בשנת 1979.

6.         ביום 18/12/97 ניתן צו קיום צוואת המנוחה (צוואה מיום 16/1/92), ובהתאם לצוואת המנוחה ירשו ילדיה התובעים והנתבע את נכסיה בחלקים שווים ובכלל זה המשק במושב תנובות. התובעים מוסיפים בסעיף 15 לתביעתם: "...ברם מפאת השיהוי הרב ברישום ובהשבת זכויות המנוחה לשמה, אין יכולים ילדיה לממש זכויותיהם עפ"י ההסכמים ועפ"י צוואת  אימם...".

התובעים ביקשו איפוא פסק דין הצהרתי כי ההסכמים שחתמו עם הנתבע ב- 15.10.97 וב- 20.5.98 לחלוקת משק .... במושב תנובות תקפים, וכי יש לפעול על פיהם.

7.         מנגד טען הנתבע כי התובעים העלימו מבית המשפט את הצוואה המאוחרת יותר של אימם המנוחה מיום 18/12/92 המשנה את הצוואה הראשונה.

            עוד טען הנתבע כי בעת עריכת הצוואות המשק לא היה חלק מנכסי המנוחה. לטענתו הסכים בשעתו למכור ולהתחלק בכל העזבון למעט בית המגורים, וזאת למען שלום בית, אך משסרבו הנתבעים למכור את כל הנכסים שהיו בעיזבון המנוחה אין לו כל חבות כלפי התובעים.

8.         בסעדים בתביעתם ביקשו התובעים כי כאמור לעיל ינתן פס"ד הצהרתי הקובע כי העברת הזכויות מאת התובע למנוחה - תקפה החל מיום 9/11/82 ולפיכך הועברו מלוא זכויות החכירה בנכס ע"ש המנוחה, ולחילופין ו/או בנוסף ביקשו התובעים פס"ד הצהרתי הקובע כי ההסכמים מ-15/10/97 ומיום 20/5/98 - תקפים ומחייבים  את הנתבע.

9.         מנגד טען הנתבע, כי התובעים אינם יכולים לדרוש כיום מה שאימם המנוחה לא דרשה בסמוך לחתימת תצהיר העברת הזכויות בשנת 1980 כ-25 שנה קודם לכן, ולכן יש לדחות התובענה גם מחמת שיהוי והתיישנות.

            גם לסעד החלופי מתנגד הנתבע, שכן לטענתו התובעים לא יכולים לבקש סעד כנגד הנתבע בלבד, בעוד הם עצמם מפרים את ההסכמים, ונוהגים בחוסר תוך לב.

10.        להשלמת הרקע הצריך לענין אוסיף כי התובענה הוגשה ב-14/6/00 ומני אז נקבעה בפני מותבים אחדים בבית משפט זה. ניסיונות הפשרה, לא צלחו, ובינתיים אחת האחיות התובעות הלכה אף היא לבית עולמה ויורשיה באו בנעליה.

            בשולי הדברים אוסיף כי למדתי כי גם החלק הפרוצדוראלי, גזל לא מעט אנרגיות, והיה צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים מעת לע ת.

            גם עתה, ולאחר שהוגש (פעם נוספת) כתב תביעה מתוקן ובו הסעדים כפי שפורטו בתביעה, אני סבורה שכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת התקנות, ואולם - כמובן מאליו - ההכרעה בתיק תהיה על סמך מהותם של דברים.