זכאות אשה למחצית מהזכויות בדירת המגורים

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (כב' השופטת אסתר שטיין) מיום 09.01.06 בתמ"ש 260/01.

2. המערערת והמשיב נישאו כדמו"י ביום 15.12.1978 ולהם שני ילדים בגירים. ביום 31.12.01 הוגשה ע"י המערערת תביעה למזונות ותביעה רכושית. המשיב הגיש במקביל תביעה לגירושין בבית הדין הרבני ותביעתו נדחתה. הצדדים טרם התגרשו זה מזו.

3.   בפסק דינו חייב בית המשפט את המשיב בתשלום סך 1,000 ש"ח לחודש כמזונות לאישה. אשר לדירת המגורים, קבע בית המשפט כי הדירה נרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין, ובמהלך שנות חייהם המשותפים (22 שנה) היתה רשומה על שם המשיב בלבד. למערערת היתה דירה משלה וכן היתה בעלים של חנות, אליהם התייחסה כנכסים שבבעלותה, ואף מכרה את זכויותיה בחנות בלא ששיתפה את המשיב בכספים שקיבלה לידיה מן המכירה. מכל אלה הסיק בית המשפט, כי לא עלתה כוונה לשיתוף המשיב בזכויות ובנכסים שהיו בבעלותה. אשר לדירת המגורים בה חיו בני הזוג, נקבע כי הצדדים לא חיו בהרמוניה, המשיב לא התכוון ליתן למערערת חלק כלשהו בדירה, גם אם נערכו שיפוצים בדירה, הם היו בהיקף קטן לצורך השימוש שנעשה בדירה. ממכלול עובדות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי הנסיבות אינן מצביעות על כוונת שיתוף בנכסים, ולכן דירת המגורים שהיתה בבעלות המשיב טרם נישואיו, לא היה נכס ש"נספג" לנכסי המשפחה ואשר המערערת הפכה לשותפה בזכויות בו. אי לכך, נדחתה תביעת המערערת לבעלות במחצית הזכויות בדירת המגורים.

3. הערעור שבפנינו מתייחס לרכיבים שפורטו לעיל, היינו לסכום המזונות שנפסק, ולעניין דירת המגורים.

לעניין המזונות; טוענת המערערת כי סכום המזונות שנפסק הוא נמוך ביותר והמערערת צריכה לעמוד כעניה בפתח לאחר למעלה מ- 25 שנות נישואין, זאת מבלי להתחשב באי יכולתה להשתכר (עברה ניתוח בעיניה) ולגובה הכנסתו של המשיב. לטענתה, המשיב העיד על עצמו שהוא משתכר כ- 6,000 ש"ח לחודש, הוא מנהל רמת חיים גבוהה, נסיעות לחו"ל, נופשונים בארץ וכו' ואילו היא צריכה להתקיים מ- 1,000 ש"ח, כאשר כל הוצאות הבית נופלות על כתפיה. אין היא צעירה בימים ואינה זכאית לפנסיה כלשהי.

4. על פי הדין וההלכה הפסוקה אפילו האישה עשירה ובעלת רכוש, מה שלא חל בענייננו לטענת המערערת, עדיין שרירה וקיימת חובת הבעל לפרנסה וחובתו למזונות כלפי אשתו היא חובה אבסולוטית "הבעל חייב במזונות אשתו אף אם היא בעלת רכוש, ואין האישה חייבת למכור את רכושה כדי להתפרנס הימנה" (דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 596/ 89יצחק לוי נ' הילדה לוי- חקק, פ"ד מה(4) 749). גם אם מסרבת האישה להתגרש, כפי שקבע בית המשפט בפסק דינו, אין הדבר שולל את זכותה למזונות וכל עוד בני הזוג נשואים חייב הבעל במזונותיה.

אשר לעניין דירת המגורים; קבע בית המשפט כי למערערת היתה דירה וחנות בעת הנישואין. לעניין זה נטען כי טעה בית המשפט טעות יסודית. למערערת אכן היתה מחצית מדירה שהועברה על שמה ועל שם אחיה ללא תמורה ביום 02.10.1990, כאשר בדירה זו נרשמה הערת אזהרה, שהקנתה לאימה זכות מגורים למשך כל ימי חייה, כך שממילא לא יכלו הצדדים לעשות שימוש בדירה זו, אז וגם היום.

אשר לחנות: זו מצויה ברחוב הרצל 4, אזור; החנות נמכרה בסכום של 12,000 דולר, כשמסכום זה נוכה סך של כ- 5,025 דולר מס-שבח, שכ"ט לעו"ד 890 דולר, וכל שנותר היה 6,050 דולר, אשר נועד לטיפול באם המערערת, שהינה חולה סיעודית.

המערערת מציינת בהודעת הערעור, כי שני נכסים אלו הועברו לבעלותה בשנת 1990, בעוד שהזוג נישא ב- 1978. לפיכך, לא ברורה קביעתו של בית המשפט כי מאחר וגם למערערת היו נכסים בעת הנישואין, ההחלטה לגור בדירת המשיב נעשתה מתוך הסכמה, אולם באותה מידה ניתן היה להתגורר בדירת המערערת. המערערת חוזרת וטוענת שבעת שנישאו בני הזוג לא היו לה כל נכסים ו/או זכויות כלשהן, ומכאן שפסק הדין מקורו בטעות עובדתית.

5. המערערת תובעת מחצית מזכויות דירת המגורים. לטענתה במשך 22 שנה חיו בני הזוג בדירה זו והסכימו להתגורר בה כברירה יחידה וכרצון בני הזוג לבנות קן משפחתי. המערערת טענה כי השביחה את הדירה בתשלום בגין שיפוצים, היא עבדה ותרמה לקופה המשותפת, גידלה שני ילדים ותרמה לחיים המשותפים, גם אם פה ושם היו עליות ומורדות.

6. שמענו את טענות הצדדים, עיינו עיין היטב בעיקרי טיעוניהם ובכל החומר שבתיק והגענו למסקנה כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום בחלקו.

לעניין המזונות; הלכה פסוקה היא כי בית המשפט של הערעור לא יתערב בקביעת גובה המזונות המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט היושב בערכאה הראשונה, ולכן אין מקום להתערב אלא אם כן נתפס בית המשפט לשיקולים מופרכים או בלתי חוקיים או אם התעלם משיקולים אותם היה עליו להביאם בחשבון או אם פסק מזונות בסכום כה מוגזם או כה קטן שאין בינו לבין יסודות המקרה ולא כלום (ראה לעניין זה, ע"א 197/53 שמוחה נ' שמוחה , פ"ד ח, 904, 908; וכן ע"א 246/69 אל-על נ' אל-על , פ"ד כ"ג(2) 305, 306).

בית המשפט פסק והכריע בכל העובדות הרלבנטיות, וביסס את פסק דינו על ממצאים עובדתיים, ואין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת הערעור לדחותם או ליתן פסק דין אחר במקומם, ככל שהדבר אמור לגבי פסיקת המזונות.

המערערת טענה, כי בינתיים חלתה בעיניה ואינה עובדת ועל כן אם היא מצביעה על "שינוי נסיבות", הרי תוכל לפנות בענין זה לביהמ"ש לענייני משפחה.

לא כן הדבר לעניין הדירה: בנושא זה מצאנו לנכון להתערב ולהקנות למערערת מחצית מזכויות דירת המגורים, ונפרט את נימוקינו.

כאמור מבחינה עובדתית, בני הזוג התגוררו בדירת המגורים במשך כל תקופת נישואיהם - 22 שנה, כאשר שניהם תורמים לקופה המשותפת ולמאמץ המשותף, ומגדלים שני ילדים. המערערת עבדה, השתכרה והשתתפה בקופה המשותפת, ואף תרמה לשיפוץ הדירה ולהרחבתה עם הרחבת המשפחה.

החיים בדירה האמורה, גם אם לא היו הרמוניים לאורך כל הדרך, הרי היו בגדר חיי שיתוף בין בני זוג במסגרת חיי משפחה רגילים עם עליות ומורדות.

בני הזוג נישאו בשנת 1978, ואין מחלוקת כי בתקופה זו לא היה בידי האישה רכוש דלא ניידי אחר, שכן מחצית מהדירה עליה דובר והחנות נרשמו על שמה רק בשנות ה- 90', כך שבזמן הנישואים, ושנים לאחר מכן, לא היתה לזוג אלטרנטיבה אחרת.

המערערת כאמור טוענת למחצית הזכויות בדירת המגורים מכוח השבחת הדירה ולעניין זה היא מפנה לפסק דינו של כב' השופט ח. פורת בעמ"ש ת.א. 11/96 המלי נ' המלי, תקדין מח כרך 96(3) 3500 וכן היא טוענת למחצית הזכויות מכוח החיים המשותפים.