זיסקינד נ' מועצה מקומית כפר ורדים

החלטה

א.בפניי בקשתו של המערער מר דוד דיסקינד (להלן: "המבקש") לעיכוב ביצוע גזר-הדין שניתן כנגדו בבית משפט השלום בעכו, ביום 27.1.13, ולפיו נדון לתשלום קנס בסך 4,200 ₪ או 42 ימי מאסר תמורתו, כשמועד התשלום הוא בתוך 60 יום ממועד מתן גזר הדין, וכן חתימה על התחייבות על סך 3,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מלעבור אותן עבירות.

זאת, לאחר שהמבקש הורשע לפי הודאתו ביום 11.11.12 בשש עבירות על סעיף 11 (א) ו-18 (ב) (2) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002.

ב.המשיבה טוענת שיש לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, זאת לאחר שהמערער הודה בכל עובדות כתב האישום, ולכן, לטענתה, סיכויי הערעור לגבי הכרעת הדין נמוכים מאד, כך גם סיכויי הערעור על גזר הדין, שלפי עמדת המשיבה אינו חורג ממדיניות הענישה במקרים דומים. מה גם, שתשלום הקנס, כך לטענת המשיבה, אינו יוצר מצב בלתי הפיך, ואף אין מדובר בקנס גבוה ותשלומו אינו יוצר מצב בלתי הפיך.

עוד מוסיפה המשיבה, שהמבקש גם לא טען שאין ביכולתו לשלם את הקנס שהוטל עליו.

ג.אציין, שהערעור קבוע לדיון בפני כב' השופט א. אליקים לתאריך 9.9.2013.

ד.לאחר ששקלתי את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע מחד גיסא, ואת עמדת המשיבה מאידך גיסא, מסקנתי היא שדין הבקשה להידחות.

ה.אני מפנה לפסיקתו של בית המשפט העליון, לדברי כב' השופט ח. מלצר בע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל, בפיסקה 22 (8.2.2009):

”ככלל, בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצועו של תשלום קנס. תשלום קנס איננו גורם, ברוב רובם של המקרים, לנזק בלתי הפיך, במובן זה שבמידת הצורך, ואם יצליחו המבקשים בערעוריהם, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (השוו: ע"פ 1467/01 ווזווז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2001); ע"פ 10209/03 שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2003); עניין תענך הנ"ל (שם); ע"פ 6421/08 אבו רויס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2008)). המבקשים אמנם טענו כי תשלום הקנס עלול להביא עליהם התמוטטות כלכלית, אך לא הובאו בפני כל ראיות לביסוס טענות אלה...“

ו.אוסיף, שגם במקרה שבו הקנס שהושת על הנאשם היה בגובה 500,000 ₪, עקב עבירות מרמה ומשחקים אסורים, לא נעתר בית המשפט העליון לבקשה לעיכוב תשלום הקנס, ואני מפנה להחלטת כב' השופט י. דנציגר בע"פ 5957/12 ציון אהרון אוהב נ' מדינת ישראל, בפיסקה 22 (2.1.2013):

”לבסוף, אין בידי להיעתר לבקשתו של אהרון לעיכוב ביצוע תשלום הקנס עד להכרעה בערעורו. זאת, לנוכח ההלכה אשר לפיה בית המשפט ימנע מעיכוב ביצועו של תשלום קנס (או כל חיוב כספי) אשר לגביו ניתן להשיב את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור [ראו, למשל: ע"פ 1462/12 שוקרון נ' מדינת ישראל (20.2.2012), פסקה 2 להחלטתה של השופטת א' חיות; ע"פ 10861/07 ממן נ' מדינת ישראל (29.6.2008), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל]. לא השתכנעתי בקיומן של נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל האמור.“

ז.בשים לב לכך ששיעורו של הקנס בענייננו (4,200 ₪) איננו גבוה, וניתנה שהות של 60 יום ממועד גזר הדין לצורך תשלום הקנס, הרי אין המדובר בכך שתשלום הקנס עלול ליצור מצב בלתי הפיך.

גם אין הצדקה לעכב את חתימתו של המבקש על התחייבות, כפי שנקבע בגזר הדין.

מובן, שטענותיו של המבקש כנגד הכרעת הדין וגזר הדין תוכלנה להתברר במועד הדיון בערעור.

על יסוד כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת עיכוב הביצוע.

ניתנה היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לשני הצדדים.

הוקלד על ידי ר.ס. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: