זינגרמן נ' וסטמן

החלטה

1. לפני בקשה לדחיית הערעור על הסף.

2. המבקש נתבע בבית משפט השלום בתל אביב – יפו על ידי המשיב (תא"ק 31565-11-09). ביום 13.3.2010 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקש. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובית המשפט (כב' הרשמת ו' שוורץ) נענה לבקשתו במסגרת החלטה מיום 28.10.2010 .

3. המשיב שלא הסכין עם ההחלטה, הגיש עליה את הערעור דנן.

4. המבקש טוען בבקשתו, כי יש לדחות עת הערעור על הסף מכמה טעמים, וכדלקמן:

הערעור הוגש באיחור ובניגוד להוראות תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין), וסעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

כב' הרשמת נתנה החלטתה ביום 28.10.2010. ערעור על החלטת רשמת יוגש תוך 20 יום, מיום קבלת ההחלטה. מנספח א' להודעת הערעור עולה כי ההחלטה הומצאה למשיב ביום 1.11.2010 לכל המאוחר. הערעור הוגש ביום 6.12.2010, היינו, בחלוף 35 יום.

יש להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (2.7.2009) (להלן: צו בתי המשפט). בסעיף 1 לצו נקבע כי "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן". בסעיף משנה (7) נקבע "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". הצו עוסק בהחלטה הניתנת על ידי שופט, אך לטענת המבקש יש להחיל זאת אף על רשם.

בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, באשר לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט ערעור על החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש כרשם. בענייננו מדובר בהחלטה אחרת, ועל-כן על הערעור להידון לפני שופט בית משפט השלום.

5. בבפתח תגובתו (כשניים וחצי עמודים) מעלה טענות שונות על דרך התנהגותו של המבקש. לגופם של דברים טוען המשיב, ונביא את הדברים כלשונם:

"ב"כ המערער, הח"מ, סבר כי החלטת הרשמת מיום 28.10.10 מהווה פס"ד שהרי מדובר בביטול הליך, אשר קבע לכאורה כי הטיפול בתיק הסתיים ולכן בחר לפעול כפי שפעל ובהתאם לתקנות ביודעו כי עליו לערער תוך 45 יום לערכאה דלמעלה ואכן לשם הוגש לאחר כ-35 ימים הערעור וטרם חלף המועד של 45 ימים...

טעותו של הח"מ הינה טעות בשיקול דעת ותו לא... וטעות בסיווג החלטת הרשמת כפס"ד או כהחלטה אחרת אינה מצדיקה את קבלת בקשתו של המשיב, שכן הפגיעה הישירה תהיה במערער עצמו על לא עוול בכפו".

עוד מציין ב"כ המשיב אודות היתכנות של טעות בשיקול הדעת של עורך הדין, אשר אינה מהווה רשלנות, כך גם משאיר הוא את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט תוך עתירה כי אם ייעתר בית המשפט לבקשה אזי מבוקש כי בית המשפט יעביר את הערעור לבית המשפט המוסמך ולחילופין יאריך את המועד להגשת הערעור.

עם זאת בסופה של התגובה מבקש המשיב כי הבקשה תידחה.

6. המבקש בתשובתו לתגובה טוען כי לא נפל כל פגם בדרך התנהלותו.

המבקש טוען כי כדי להאריך את המועד להגשת ערעור, שנקבע בחיקוק, יש צורך בטעם מיוחד. טעות לכשעצמה איננה מהווה טעם מיוחד.

7. דין הבקשה להתקבל, וכדלקמן:

8. לא יכולה להיות מחלוקת כי יש לסווג את החלטת כב' הרשמת כהחלטה אחרת, באשר אין היא מסיימת את ההליך אלא אך ממשיכה אותו (ראו ח' בן-נון הערעור האזרחי 188 (תשס"ד-2004); להלן: הערעור האזרחי).

9. סעיף 96 לחוק בתי המשפט עוסק בערעור על החלטת רשם. סעיף משנה (ב) קובע:

"החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד".